אבני נזר אורח חיים קסו

ומשום הכי אין לחייבו משום קושר. ורק על התפירות חייב. אף לדעת המרדכי דתפירה גם כן בעינן של קיימא. שהרי התפירות לא יפרדו שתיכף אחר התרת הקשרים יתפור הבגד ואין התפירות סופן להתפרק: ט) מיהו יש לומר דמה שהתפירות הם דבר המתקיים אינו של קיימא. דבעת יתיר הקשר לא יהי' התפירות דבר המתקיים. ואף שאחר כך ישוב לתפור ויהי' דבר המתקיים. מכל מקום מלאכתו של עכשיו אינו של קיימא. וכעין זה כתבו התוס' בעירובין (דף צ"ז.) לדעת ר' אלי' דצריך לקשור תפילין בכל יום לא הוי קשר של קיימא אף שיחזור ויקשור אחר התרה. ואם כן אכתי קשה כיון שהקשירה אינה של קיימא איך יתחייב על התפירה. הא מה שמתקיימת אינו של קיימא. ודוחק לומר כיון דגוף התפירות של קיימא חייב: י) אך לאחר העיון נראה דלא קשה מידי. דהנה הא דבעינן קשר של קיימא ואם דעתו להתירו פטור ולכאורה מאי שנא מכל המלאכות דאם הוציא על מנת לחזור ולהכניס. או כותב על מנת למחוק חייב. ואין לומר דכשדעתו להתיר לא הוי קשר וחיבור כלל. שהרי קשר של תפילין הלכה למשה מסיני ולדעת ר' אלי' צריך להתיר ולקשור בכל יום ואם כן לא הוי קשר של קיימא. ומכל מקום הוה קשר לענין מצות תפילין. מיהו יש לומר לדעת הר"ן והרא"ש פרק קמא דסוכה דביטול לשבעה סגי. והוא הדין בתפילין ליום אחד דכל יומא מצוה באפי' נפשי'. מיהו מעשים בכל יום שאדם שואל תפילין מחבירו ומתיר הקשר וקושרו לפי מידת ראשו וסופו להחזירו בו ביום ולהתירו כדי לחזור לקושרו כבתחילה. ואם כן לא הוי קשר של קיימא. ואפשר לומר לדעת רש"י דגם קשר של יד הוא הלכה למשה מסיני ושל יד הא לאו קשר של חיבור הוא כנ"ל. ונלמד דגם של ראש לאו משום חיבור הוא. ועל כן מהני אפילו אינו של קיימא. אבל קשר של מלאכת שבת דמשום חיבור הוא. לא חשוב חיבור אלא אם כן הוי של קיימא: יא) איברא גם הא לא חברא. שהרי כלאי בגדים דלא הוי כלאים אלא אם כן חיברן [ובמשנה יוד פרק ט' דכלאים תכיפה אחת אינה חיבור] ואף על פי כן חגורה שראשה אחד צמר וראשה אחד פשתן ואמצעה של עור אסור לחגור בה משום שקושר שני הראשים והוי כלאים. ואף שאינו של קיימא כלל הוי חיבור. ואין לומר משום דבמשכן הי' קשר של קיימא. דהא אשכחן נמי במשכן שהי' שלא של קיימא כיתדות אוהלים דמפורש בגמרא דקושר על מנת להתיר הוא: יב) על כן נראה על פי מה דאמרינן פרק במה טומנין מ"ח: שלל של כובסין חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. ורמינהו מקל שעשאה יד לקורדום חיבור לטומאה בשעת מלאכה בשעת מלאכה אין שלא בשעת מלאכה לא. ומשני התם שלא בשעת מלאכה עשוי לזורקו בין העצים הכא שלא בשעת מלאכה נמי ניחא לי' דאי מטנפי הדר מחוור להו. ובהא דעד שיתחיל להתיר פרש"י דמעשה מוציא מיד מעשה. וצריך להבין דבחישב להתירן נסגי. דלא שייך אין מחשבה מוציא מידי מעשה דאף מתחילה הי' דעתו להתירן לאחר זמן. וצריך לומר דחיישינן שמא הי' דעתו תחילה שיהי' עוד מחוברים איזה זמן [ועיין ביש"ש בבא קמא פרק ראשון מדיני ברירה דאף בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה אין ברירה] ומכל מקום (מהא דמשני הכא שלא בשעת מלאכה נמי ניחא לי' וכו'] מוכח דלא הוי חיבור אלא כל זמן שרצונו שיהי' מחוברים. ובפרק טי"ת דכלאים נשנה ביחד טומאה וכלאים ושבת. משמע דכשאינו חיבור לטומאה גם לכלאים ושבת אינו חיבור וע"כ כיון שבשבת אינו חייב אלא כשמלאכתו מתקיימת. על כן כשאינו קשר של קיימא אין מלאכתו מתקיימת. דכבר ביארנו דמלאכת הקשירה הוא החיבור והרי אין החיבור מתקיים. שהרי אין דעתו שיהי' מחובר רק לזמן וכשיעבור הזמן שבודאי לא הי' רצונו שיהי' מחובר לא יהי' חיבור. ואם כן אין החיבור מתקיים. ועל כן אף שלכלאים חייב אפילו אינו קשר של קיימא. היינו משום דלכלאים חשיב חיבור אפילו אינו מתקיים. וכמו שכתב הטורי זהב סימן ש'. אבל לשבת דבעינן מלאכתו מתקיימת וכשאינו של קיימא אין חיבורו מתקיים יג) ולפי מה שכתבתי דטעם קשר שאינו של קיימא משום דלא הוי דבר המתקיים. ניחא הא דחייב בתופר שני תפירות וקשרן לפי דרכינו דעל הקשירה פטור משום דאינו של קיימא. ומכל מקום חייב על התפירה אף דמה שמתקיים אינו של קיימא. דמכל מקום לא יתבטל הקיום מאליו. דאף בעת שיחפוץ להתיר הקשר יהי' חיבור. שהרי אין דעתו להתיר התפירות ויחשב מלאכתו מתקיימת גם כן כל זמן שלא יתיר בפועל. ושפיר חשיב מלאכתו מתקיימת כיון שלא יתבטל מאליו ודו"ק: יד) ובמה שכתבתי ניחא לי פרש"י בכל הסוגיא דריש פרק אלו קשרים בתרתי דשי ותרתי איסרי. דאם לא יתיר אלא האחד לא יוכל להוציא אלא בדוחק. [וכן צריך לומר בתרתי אוני שאוזן אחד גדול ואחד קטן. ולהכניס אינו יכול בקטן אלא בדוחק ולהוציא אינו יכול בגדול אלא בדוחק]. ולכאורה למה צריך לזה תיפוק לי' דשום אחד אינו מבטל. ופעמים פותח זה ופעמים זה [דלמה ימצא קשר אחד חן בעיניו שיבטלנו ולא יפתחנו לעולם]: טו) אך לפי מה שכתבתי יש לומר דקשיא לי' לרש"י דמכל מקום מלאכתו מתקיימת. דכל כמה שאינו מתיר אחד מהם אי אפשר לומר על אחד מהם דלא ניחא לי' בחיבורו. שהרי אפשר שיתיר האחר. ונהי דבפועל בודאי פעמים יפתח זה פעמים זה. מכל מקום כל זמן שלא פתח אחד מהם. כל אחד הוי חיבור מספק. ולא בטל חיבורו ממילא. על כן הוצרך לומר שאינו יכול להוציא באחד אלא בדוחק וניחא לי' שיהי' שניהם מותרים: סימן קפא. א) כתב בספר יראים. תולדה דרבנן. כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו לעולם. אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה על מנת להיות שם לעולם אסור דתנן יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים ומפרש בגמרא חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא ומפרשינן קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באסתדירא פי' רצועה שקושר בטבעת קבועה בחוטמו של גמל או בטבעת של ספינה פעמים נמלך ומניחה שם לעולם ופעמים מתירן ותניא התיר רצועות מנעל וסנדל פטור אבל אסור ומוקמינן לה