אבני נזר אורח חיים קסג

סימן קעז. א) עוד שם בירושלמי הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע, ופירש הקרבן עדה והשני. המעביר הצבע עליו. נסתפקתי אם העביר הצבע רק שיהי' ניכר יותר הצורה אם חייב משום צובע. דאפשר שבזה חשיב כתב על גבי כתב. ולא דמי למעביר דיו על גבי סיקרא דחייב משום כותב. משום דנמחקה הסיקרא שאין ניכר מראהו. מה שאין כן הכא דעדיין הצורה קיימת הוי כתב על גבי כתב: ב) ואין להביא ראי' מהא דכתבו התוס' (דף י"ח:) בדיבור המתחיל ולבית שמאי דמניח גפרית תחת הכלים והם מתגפרים הוי מלאכת צובע. ולעיל פרש"י שמציירין בהם פרחים וצורות ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות. הרי דאף שעושה רק שיהי' ניכר הצורה הוי צובע. וכן משמע בש"ס דחשיב צובע ולא כותב. דאם כן קשה מה מהני דמנחי אארעא. הא מכל מקום הכלי העליון עשה מלאכת הכתיבה. דכתב על גבי כתב אסור. ומבואר בתוס' דשביתת כלים איתי' אף באיסור דרבנן, ובזה לא שייך תירוץ התוס' שהכלי מקבל המלאכה. דכתיבה אינו תיקון הקלף. ואדרבא הקלף משמש לאותיות. ואם כן מוכח דמשחיר שיהי' ניכר הצורה הוי צובע: ג) אך אין ראי' דכי אמרינן דצורה חשיב כתיבה. היינו דווקא בכותל. אבל בכלי הוה מכה בפטיש כמפורש ברמב"ם פרק יוד הלכה ט"ז פרק י"א הלכה י"ז. ועל כן בכלי הוי צובע דלאו כתיבה הוא. וכיון דחפץ במראה הוי צובע. אבל בירושלמי דמיירי בכותל. בזה יש לומר שחשיב כתב על גבי כתב. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה: ד) פרק המצניע אשה לא תעביר סרק על פני' מפני שצובעת. והרמב"ם כתב כצובעת משמע שרק שבות ובסמ"ג משמע שהוא אב מלאכה וחיוב חטאת: ה) כוחלת לפי גירסת הספרים שבידינו איסורו גם כן משום צובע. אך גירסת הערוך ודעת הרמב"ם שהוא כותבת ויתבאר במלאכת כותב בסייעתא דשמיא: סימן קעח. מלאכת קושר. א) דעת הרי"ף והרמב"ם דאין חיוב בקשר של קיימא אלא אם כן הוא מעשה אומן גם כן. וכשהוא מעשה הדיוט של קיימא או מעשה אומן שאינו של קיימא פטור אבל אסור. מעשה הדיוט שאינו של קיימא מותר לכתחילה. ודעת שאר פוסקים דבקשר של קיימא לבד חייב חטאת. ואין חילוק כלל בין מעשה אומן למעשה הדיוט אך בשל קיימא קצת כגון לשבעה ימים לרש"י או יותר מיום אחד לקצת פוסקים פטור אבל אסור: ב) ונראה דלרמב"ם דלא הביא כלל דין של קיימא קצת אין לחלק לשיטתו בין חיוב חטאת לאיסור. אלא דמה דלא הוי של קיימא להתחייב חטאת במעשה אומן לא חשיב של קיימא במעשה הדיוט לאסור לכתחילה. וכן בדין דדוקא לשאר פוסקים דבשל קיימא לגמרי חייב חטאת. גזרו חכמים בשל קיימא קצת לאסור אבל לרמב"ם כיון דאפילו הוי של קיימא לגמרי פטור. מעשה הדיוט בשאינו של קיימא לגמרי הוי גזירה לגזירה: ג) וכן משמע במגן אברהם סימן שי"ז סק"ג שהוקשה לו בלדבר מצוה דמותר קשר שאינו של קיימא דעל כורחין כשהוא מעשה אומן. דאם לא כן בלאו הכי מותר. וקשה למה מותר משום מצוה יעשהו מעשה הדיוט. ודחק המגן אברהם כשאי אפשר לעשותו מעשה הדיוט. ואם איתא דבשל קיימא קצת אפי' מעשה הדיוט אסור. הא משכחת לה בכהאי גוונא וכמו שכתב הטור לשיטתו (ובזה ודאי אין להקשות יתירנו תיכף לאחר המדידה. דלאחר שקשר ודאי לא יתירנו. דמעשה התרה שלבסוף לא יגרום היתר למפרע. והאיסור תלוי רק אם תחילה הי' דעתו להתירו. וכן מוכח בסוכה (דף ל"ג:) הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק. וקשה יקשרנו בקשר גמור ותיכף לאחר ברכה יתירנו וצריך לומר כמו שכתבתי] אלא ודאי להרמב"ם באינו של קיימא לגמרי מותר לכתחילה במעשה הדיוט: ד) מעתה צריך לחקור איזה זמן יחשב של קיימא להתחייב חטאת במעשה אומן. דנפקא מינה להלכה במעשה הדיוט לאסור לכתחילה. וראיתי בטורי זהב סימן שי"ז סק"א שכתב לרי"ף ורמב"ם אינו של קיימא מה שעשוי להתיר בכל יום. ולפי זה הא דמקשה הש"ס ביתדות אהלים האי קושר על מנת להתיר הוא. היינו משום דספק הוא שמא יצוה אותם השי"ת ליסע באותו יום [כדכתיב במדבר כ"א ויש אשר יהי' הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן ונסעו]. ואזיל הטורי זהב לטעמי' סק"ב דלא מקרי של קיימא אלא אם כן בודאי יתירנו: ה) אך בירושלמי מפורש להדיא דמה דיתדות אהלים חשוב קשר לשעה [היינו אינו של קיימא] משום שהקב"ה הבטיחן להכניסן לארץ. והרי לא הבטיחן ליסע באותו יום, ומכל מקום אין להקשות מזה לרבינו ירוחם שכתב דקשר שעשוי לעמוד חצי שנה חשוב של קיימא להתחייב חטאת. והרי לפעמים הי' חונים ימים רבים כמו בקדש. דיש לומר שהרי המסע הראשונה שנעלה הענן מעל משכן העדות הי' להכניסם לארץ מיד. אלמלא הי' חוטאים במתאוננים, ואם כן קשירה ראשונה באחד בניסן לא הי' של קיימא שהי' כדי שיכנסו לארץ לאחר חמשים יום, וכיון שקשירה ראשונה לא הי' מלאכה שוב אין ללמוד משאר הקשירות, דאין מהכלל שכל שהי' במשכן הוא תלאכה. דיש לומר דכשם שקשירה ראשונה על כורחין לא הי' מלאכה כן שאר הקשירות: ו) ויצא מזה לדינא דקשר שהוא של חמשים יום והוא מעשה הדיוט מותר לכתחילה לדעת הרי"ף והרמב"ם, ואף דלדעת רש"י וסייעתו אסור מדרבנן. יש לסמוך בדרבנן על הרי"ף והרמב"ם. והיינו בקשר ועניבה על גביו. דשני קשרים זה על זה חיישינן שמא מעשה אומן הוא, ובשלטי גבורים כתב לדעת הרמב"ם כל שעשוי להתקיים זמן מה אסור אפילו אינו מעשה אומן, ולפי עניות דעתי נראה מדברי ירושלמי כמו שכתבתי.