אבני נזר אורח חיים קסב

סימן קעה. א) דעת הרב בשלחן ערוך סימן ש"ב בקונטרס אחרון דאם אינו מקפיד על ליבונו פטור ואף שדרך העולם להקפיד רק שהוא יחד אותו הבגד לדבר אחד ומחמת זה אינו מקפיד על ליבונו פטור ומותר וראייתו מהא דצובע במאי ניחא לי' דחזותא לאו מילתא אלא אם כן ניחא לי'. ועוד הביא ראי' מהא דמותרת להניח באותו מקום מוך שהתקינה לנדתה ולא חיישינן לצביעה אלא על כרחך דכיון שהתקינה לכך ולא ניחא לה בצביעתה לא חשיב צובע. והא דאסר בספר יראים להניח בגד על המכה משום שנצבע בדם המכה. משום דאם הי' צובעו כדרכו הי' ניחא לי' השתא נמי אסור מדרבנן עד כאן דבריו: ב) וכבר כתבתי במלאכת מלבן דעתי לחלק דדוקא בדבר שאין דרך שום אדם להקפיד כמו משמרת. אבל דבר שרק מחמת שייחדו שפיר חשיב מלבן. וראייתי מהא דהקשה בספר יראים אהא דמסננין יין בסודרין. דנימא שרייתו זהו כיבוסו אף שייחדו לסנן בו ולא ניחא לי' כמו משמרת. אלא ודאי כיון שהבגד גופי' חזי ללבוש בו חשיב ליבון אף שייחדו לסנן בו יין: ג) ומה שהביא ראי' מצובע במאי ניחא לי'. הנה בזה לא ניחא לשום אדם. ובאמת למאי דמשני אף בעל הבית ששוחט לעצמו חייב. ולפי מה שפרשתי משום גרמא אין ראי' מכאן כלל: ד) ומה שהביא ראי' ממה שמותרת להניח מוך. לפי עניות דעתי פשוט שרוחצת במים שיהי' נקי בשעה שמנחת המוך ואף שאחר כך נוטף הוי גרמא. וכיון דלא ניחא לה בהכי שרי. וכן מבואר בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף מ"ח דכשרוחץ המכה מותר להניח אחר כך הבגד על המכה. ואף שאחר כך יוציא המכה דם ויצבע מותר. ועל כורחך משום דהוי גרמא: ה) עוד הביא ראי' דאם כן לא משכחת שבעה נקיים אפילו מן התורה לר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. שמא יצטבע הבגד בדם. דלדעת החולקים על הערוך יש בפסיק רישי' דלא ניחא לי' חיוב מן התורה לר' יהודה, ואף הא לא מוכרעא כלל. שהרי מפורש בספר יראים דכשצובע בדם הוי מקלקל רק שאסור מדרבנן. ואם כן פשיטא שמן התורה מותר. ואף מדרבנן לא גזרו כיון שספק אם ימצא שלזה היא בודקת והוי ספיקא דרבנן. וטעם דחשיב מקלקל ופטור אפילו לר' יהודה. משום שדומה לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפילו לר' יהודה. וטעם הדבר כבר ביארנו במקום אחר כיון שחופר גומא חשיב בונה. וכן הסותם גומא ומשווהו, על כרחך דהכל לפי מה שהוא צריך. דאם חופר גומא וצריך שלא יהי' גומא כיון שאם ישווהו יחשב בונה כשעושה גומא ע"כ לא חשיב בונה אלא להיפוך. וכן בצובע שעיקר מלאכתו שיהי' לו מראה אחר ממה שיש לו עתה שחפץ במראה אחר. ואם אין חפץ המראה אחר. אם כן הוא היפוך המלאכה. שהרי אם יעביר המראה אחר שיחזור למראיו יחשב צובע כמו שכתב הרמב"ן סחיטה תולדות צובע. עיין מגן אברהם סוף סימן ש"ב. ומשום שמעביר מראה המים שאינו חפץ בו. ואם כן איך נאמר דבמה שעושה המראה שאין חפץ בו יחשב צובע. על כן חשיב מקלקל ופטור אפילו לר' יהודה. אך במלבן שעיקר מלאכתו להעביר הלכלוך. לעולם הוי מלבן אפילו אינו חפץ בו וחייב לר' יהודה ודו"ק היטב: סימן קעו. א) ריש פרק שמונה שרצים הביא רש"י לשון אחד דחובל חיובו משום צובע. ובבבא קמא (דף ל"ד:) בהא דחובל בצריך לכלבו פרש"י והא דנצרר הדם אף על פי שלא יצא משום צובע הוא דמחייב. וקשה לי דעל כרחך דצריך לצביעתו. ואם כן. יתחייב משום נטילת נשמה. שהרי צריך לדם לצבוע בו: ב) ונראה דהנה בשבת (דף פ'.) הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אחרת פטור מאי טעמא בעידנא דהוציא שני'. חסר לשיעורא דקמייתא. וקשה דנהי דנתייבש הדיו ואין בו עוד לכתוב אות אחרת. מכל מקום כיון שהוא עצמו אות. למה יגרע מה שיש אות בפועל ממה שראוי לכתוב בו: ג) ונראה לי דהנה בביצה (דף ל"ט.) המוציא שלהבת לרשות הרבים פטור משום דשלהבת אין בו ממש. ובבבא קמא (דף ק"א.) מבעיא להש"ס אם אין שבח סמנין על גבי צמר. ופרש"י אי חזותא לאו מילתא ולא איפשטא. ושם רוצה לפשוט מבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. ומשני התם הנאה הנראה לעינים אסרה תורה דתנן מנין שלא יצבע בו מנין שלא ידליק בו הנר. ופרש"י הנראה לעינים מראה בעלמא אף על פי שאין בו ממש כגון נר וצבע יעוין שם. ועל כן בשבת דפטור אשלהבת שאין בו ממש. הוא הדין דפטור אאות שנכתבה שרק מראה בעלמא [ואפשר דאפילו אי יש שבח סמנין על גבי צמר. בכתיבה דאין צריך לשום ממש דאפילו חקק הוי כתב. דכולי עלמא לאו מילתא הוא]. על כן אינו חייב רק על דיו שראוי לכתוב בו. מה שאין כן כשנעשה מראה בעלמא, והכא נמי בנצרר הדם אינו חייב על הדם משום נטילת נשמה כיון שנצרר הדם בעור והוא רק מראה. אולם למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. גם בזה יתחייב כמו חובל דמילה דחשיב צריכה לגופה על כורחך דנטילת נשמה הוי מלאכה לגבי מי שניטל ממנו הנשמה גם כן. והכא נמי הוי מלאכה לגבי התם. דלגבי החי אין נפקא מינה אם הדם בעין או נצרר. ואף דאם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לר' יהודה: ד) ואפשר דרש"י נקט משום צובע לחייבו לכולי עלמא. ולר' שמעון כיון דלא הוי מלאכה לגבי הדם שנצרר ורק מראה. והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן משמע להדיא בירושלמי דאמר התם מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בעורות אלים מאדמים. אמר ר' יוסא הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב כו' המוציא דם חייב משום נטילת נשמה. הרי להדיא דנצרר הדם לא מחייב משום נטילת נשמה. רק משום צובע וכדעת רש"י הנ"ל: