אבני נזר אורח חיים קסא

כתב דהשוחט חייב משום צובע. דאזיל לטעמי' השוחט בסכין של נכרים מדיח ולא חשיב צובע ואינו מתקיים: ז) ובעיקר דינו של הרמב"ם דצובע שאינו מתקיים פטור. ראיתי לבעל חיי אדם כתב שהסמ"ג חולק על זה. וראייתו מדפסק המעברת סרק על פני' חייבת אף שאינו מתקיים. ולא ידעתי מי הגיד לו נביאות זה דאין מתקיים. והרי כל עיקר פטור באינו מתקיים נלמד מכותב ובכותב גופי' תנן הכותב על בשרו חייב. וכתב הרמב"ם דאף שחמימת הבשר מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק: ח) גם מה שהביא ראי' מדפסק השוחט חייב גם משום צובע. אין ראי' דלטעמי' אזיל שפסק בסכין של נכרים כשהוא בן יומו כרב דאמר קולף ומשום דבלע כנ"ל: ט) ולענין הלכה פסק בשלחן ערוך דאין צביעה באוכלין. והוא מדברי הבית יוסף בשם שבלי הלקט בשם בעל ספר יראים ולפנינו בספר יראים ליתא. גם באור זרוע הביא דברי בעל היראים כמו שהוא בספר יראים שלפנינו. והא דאין צביעה באוכלין הם דברי שבלי הלקט עצמו. ונכון להחמיר לעצמו כיון שבתוס' רי"ד כתב להדיא דיש צביעה באוכלין: סימן קעד. א) שם (דף :) בהא דרב מחייב בשוחט אף משום צובע. צובע במאי ניחא לי'. ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבני מיני', ופרש"י משום צובע ולקמן מפרש אמאי מכוין לצובעו. ויש לעיין דמשמע מדבריו דאינו חייב אלא במתכוין. והגמרא קאמר במה ניחא לי'. ואי ניחא לי' משמע דחייב אף שאינו מתכוין. וניחא לי' ומתכוין תרי מילי נינהו. והא במאי דמודה ר' שמעון [דפטר בדבר שאינו מתכוין] בפסיק רישי' ולא ימות. כתב הערוך דהיינו דוקא בניחא לי'. ואפילו החולקים על הערוך מודים דפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן מפרשים התוספות ההוא (דף ק"ג) דקעביד בארעא דלאו דידי' משום דלא ניחא לי' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכלל דבארעא דידי' ניחא לי' וחייב משום פסיק רישי'. ומכל מקום אינו מתכוין הוא. שוב ראיתי בספר המאירי שכתב דאי מתכוין חייב אף משום צובע. ותמוה דבש"ס סתם. דלעולם חייב משום דניחא לי': ב) והנראה לי בזה דהנה בהא דמקשה במאי ניחא לי'. צריך להבין לדעת הרב המגיד דרב מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואף דלא ניחא לי'. וכבר תירץ על זה הרב בקונטרס אחרון סימן ש"ב דחזותא לאו מילתא אלא אם כן ניחא לי' ואם ירצה השם נפלפל בזה. וגוף קושיית הש"ס נראה לי לפרש באופן אחר. דהנה ידוע דארבע עבודות במנחה. קמיצה כנגד שחיטה בזבח. נתינה בכלי כנגד קבלת הדם. הולכה כנגד הולכה. הקטרה כנגד זריקה. ובמנחות (דף ז') דצריך שיגביה כהן הכלי שמקדש בו הקומץ [ומבואר שם דכהן ההוא יכול לפגל במחשבתו גם כן] דומיא דקידוש דם שכהן אוחז הכלי. והנה ברמב"ם פרק ד' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח' וזה לשונו וצריך להתכוין לקבל הדם כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הוורידין בידו לתוך הכלי ושוחט כדי שיתקבל הדם בכלי. ולפי זה קשה טובא בהא דשחיטה כשרה בזר. והרי מכחו בא הדם לכלי שרת שאוחז הכהן כיון שהסימנים וורידין בכלי בשעה ששוחט נמצא שמכח שחיטתו בא הדם לכלי והוי דומיא דנותן בכלי במנחה דחשיב כמו קבלה. ולבעי כהונה. וכיון דשחיטה כשרה בזר אף שחשיב נותן בכלי. דודאי כחו כגופו בקדשים וכל זריקת דם והזאת דם רק מכחו של כהן. ועיין בפרק שני דזבחים כ"ה: הי' מקבל ונפחתו שולי מזרק קודם שהגיע דם לאויר כלי] ולא חשיב קבלה. מינה נגמור דגם נותן בכלי במנחה לא יחשב קבלה ולא יפגל הנותן בכלי. רק האוחז הכלי בשעת קידוש לבד כיון דכל עיקר עבודות במנחה מדם ילפינן לה. והוא קושיא עצומה: ג) ומכאן נראה לי להוכיח דשוחט לגבי הדם שמקלח מהבהמה חשיב גרמא בעלמא ולא חשיב נותן בכלי. ואם כן קשה בשבת מאי טעמא חייב משום צובע בדם שחיטה כיון דחשיב גרמא לגבי הדם שיוצא. כל שכן לגבי צביעת בית השחיטה בהדם. ועל כורחין לומר כדברי הש"ס בבא קמא (דף ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין חשיב גרמא כהאי גוונא משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב כיון שלכך נתכוין [ולא דמי לקדשים אף דהתם גם כן מתעסק פסול. דכיון דתורה לא הצריכה נתינה בכלי בדם לעבודה דאם כן הי' בעי כהן. שוב לא חשיב שהשוחט נותן בכלי כיון דלא בעי בי' מחשבה. ושוב יש לומר דבמנחה חשיב עבודה כיון דבמנחה על כורחין נותן בידים לכלי. גם אין ברור דקבלת הדם פסול בי' מתעסק. דליכא קרא אלא בשחיטה. וברמב"ן במלחמות בראש השנה מפורש גם בזריקה. ויש לומר דוקא זריקה ילפינן משחיטה דשניהם חשיבים מתירין כבסוף פרק ב' דמנחות שחיטה בא לקדש כבא להתיר וחייב על שניהם בחוץ. מה שאין כן בקבלה] והיינו דמקשה צובע במאי ניחא לי'. דבלאו דניחא לי' שוב פטור משום גרמא ועיין באבן העוזר סימן שכ"ד בהא דמעמיד בהמתו על המחובר: ד) ובהכי ניחא פרש"י אמאי "מכוין" לצובעו. דבלא מכוין לא מהני להחשב מלאכת מחשבת מחמת ניחא לי'. דלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לא מהני הא דניחא לי' לענין מלאכת מחשבת כלל לדעת החולקים על הערוך. ועל כן פירש במאי מכוין: ה) ואולם יש לומר דרב סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ועל כן סגי במאי דניחא לי' לבד אף שאינו מתכוין. דלמאן דאמר פטור מהני הא דניחא לי' להחשב מלאכת מחשבת. ובזה מיושב המאירי דאיהו פסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב על כן לא סגי במה דניחא לי'. ועל כן כתב רק אם מתכוין. ומיושב גם כן הרמב"ם שהשמיט הא דשוחט משום צובע. והיינו משום דלטעמי' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ולא מהני הא דניחא לי' ומסתמא לא אמרינן דמכוין ודו"ק: