אבני נזר אורח חיים קס

חייב חטאת. או פטור אבל אסור. או מותר לכתחילה. ולא דמי לכתב על גבי כתב דמכל מקום אסור. דשאני התם דהחיוב על האות. והרי הדיו שהוסיף ונעשה אות לא הי' מתחילה אות על כן אסור. מה שאין כן בצובע שהחיוב על תיקון הצמר. והרי הצמר ההוא כבר נצבע מתחילה. ויש לדמותו לתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שלדעת קצת פוסקים שוב אין בו איסור בישול אפילו לכתחילה: ב) והנה המחבר בסימן שי"ח שכתב ואם נתבשל כל צורכו מותר אבל צמר ליורה אף על פי שקלט העין אסור. מבואר דקלט העין היינו כל צורכו ואם כן בית שמאי דאמרי אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן קלט העין מבעוד יום. ומוכרח דקודם שנצבע כל צורכו בשבת חייב חטאת. וכדפירש רש"י (דף י"ח.) בדיבור המתחיל מאן תנא נתינת מים לדיו מכלל דבשבת חייב חטאת הוא. והוא מדברי הש"ס (דף י"ט.) בקורות בית הבד ועיגולי הגת הנך דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו בהו רבנן. [ומדברי הר"ן פרק כירה בהא דמחזירין אפילו בשבת לא משמע הכי וכבר כתבנו בזה בספר אגלי טל במלאכת האופה סק"ב]: ג) אלא שראיתי בירושלמי דמקשי אמתניתין דכדי שיקלוט העין מה מתהני. אמר ר' אבהו כגון אלין קורייאי דלא מקפידין. ופירש הקרבן עדה דמה מועיל שנקלט העין אם לא נצבע כל צורכו מבעוד יום. ומשני באלין דלא מקפידין אם נצבע כל צורכו אם לא ובפירוש קורייאי נראין דברי הפני משה בני כפרים]. והנה מבואר מזה שלא כדברי המחבר דקלט העין הוא צביעה רק לקצת בני אדם וכמו מאכל בן דרוסאי בבישול ומכל מקום להני דקפדי נראה דחייב חטאת מדמקשי מה מתהני לפרש"י הנ"ל. ואף להני דלא קפדי יש לומר דחייב חטאת. אלא דלא גזרינן דילמא אתי למיעבד משחשיכה בידים כיון דלא קפדי. וכדברי התוס' סוף פרק י"ד דשבת בשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט כיון דאינו חושש לסוחטו שאינו מתלבן יפה. והכי נמי בנידון דידן כיון שאין חוששין שיצבע יותר לא גזרינן בהו. ולפי זה יהי' מוכח גם מדברי ירושלמי דכל זמן שלא נצבע כל צורכו חייב חטאת. וכל זה אם נאמר דירושלמי סובר כרבה. אבל אם נאמר דסבר כר' יוסף דטעמא דבית שמאי משום שביתת כלים. ומבואר בתוס' בדיבור המתחיל ולימא מר משום שביתת כלים דאפילו באיסור דרבנן אסור משום שביתת כלים. יהי' מוכח דלהני דלא מקפידין אפילו איסור לכתחילה אין בו. ולהני דקפדין אין ראי' שחייב חטאת ויש לומר שאסור רק מדרבנן: ד) והנה יש ליישב דעת המחבר שלא יקשה עליו מהירושלמי שהוא מפרש כפירוש הראשון. ואם כן לר' יוסף בבבלי על כורחין מפרש קלט העין נצבע כל צורכו. ואם כן מוכח דאף שכבר נצבע כשבא אחר להוסיף בצבעו עד שנגמר כל צורכו חייב חטאת: ה) מיהו בנצבע כל צורכו ונתייבש ובא אחר והוסיף וקלט עוד אין ראי' לאסור. ועיין במגן אברהם סימן שכ"ח ס"ק נ"ב דפשיטא לי' דאסור. וצריך עיון מנין לו ומכתב על גבי כתב אין ראי' כנ"ל: סימן קעג. א) בפרק כלל גדול (דף ע"ה.) רב אמר שוחט חייב אף משום צובע. פרש"י שצובע הבשר של בית השחיטה. וכתב בתוס' רי"ד ואי אמרת אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע. משום דגידולי קרקע חשובי והלכך מלאכה הנוהגת בהן אינה נוהגת בשאר מטלטלין. אבל כל המטלטלין דינם שוה. ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין והכי נמי אמרינן במעבד שיש עיבוד באוכלין עד כאן לשונו ודברים אלו לא ידעתי לפרשם דהא קיימא לן אין עיבוד באוכלין: ב) ובעיקר קושיא תירץ החכם צבי סי' צ"ב משום דאסור באכילה. וכוונתו שהרי אסור לאוכלו עם הדם ואין המלאכה לאכילה. רק להשביח הסחורה דליתי אינשי וליזבני מיני' [ולא כמו שראיתי בספר אחד שלא הבין דבריו] ועיקר דבר זה דבשאסור לא מקרי אוכל מבואר ברשב"א מנחות (דף כ"א:) שהקשה למה לי קרא למשרי מליחת קרבנות בשבת הא אין עיבוד באוכלין ותירץ כיון שהוא כליל לאישים ואינו נאכל אין זה עיבוד באוכלין. והובא במשנה למלך פרק י"א מהלכות שבת הלכה ה': ג) ובאור זרוע ראיתי שפירש שצובע העור. ונראה דרש"י שלא פי' שנצבע העור. דאם כן מאי קאמר רב צובע במאי ניחא לי'. דודאי דרך לצבוע עור. ואזיל לטעמי' דפירש ריש פרק שמונה שרצים דכיון דיש להם עור חייב משום צובע. והיינו דבשאר שקצים ורמשים כיון דלית להו עור לא ניחא לי' בצביעתם. אבל הנך דאית להו עור דרך לצבוע עור וניחא לי'. והאור זרוע סבירא לי' כמו שהקשה הרשב"א שם על רש"י דמה ניחא לי' בצביעת עורן: ד) אך צריך להבין לפרש"י למה לא קאמר רב משום צביעת עור ולא יקשה במאי ניחא לי'. ונראה דהנה הרמב"ם כתב דאין הצובע חייב עד שיהי' צבע המתקיים. אבל המעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעביר לשעתו ואינו צובע כלום. וקשה מצביעת בית השחיטה בדם שעובר בקל. וכבר עמדתי בזה במלאכת מלבן. וכעת נראה לי דרב לטעמי' בפרק קמא דחולין (דף ח':) השוחט בסכין של נכרים קולף דבית השחיטה רותח. ואם כן בלע דם. ואם כן יש לומר דוקא בשר דרך בולע ולא עור דקשה. כמו שחילק רש"י שם דסכין לא בלע דם משום שקשה: ה) שוב ראיתי דהא ליתא. דדוקא שמנונית בולע בית השחיטה. אבל דם אינו בולע דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי. והרי לחד לישנא אפילו שמנונית אינו בולע משום טרדת סימנים. ואף דאנן לא קיימא לן הכי. משום דבבשר טרפה שנמלח עם כשרה נאסר ולא אמרינן טריד לענין איסור טרפה דשמנונית בולע יותר. אבל לגבי דם שפיר אמרינן איידי דטרידי סימנים: ו) ויותר ניחא לפי' האור זרוע דעור בולע דלא טריד לאפוקי דם כמו שכתב הטורי זהב יו"ד סי' כ"ג דעור אין בו דם. ואף שהשיגו מזבחים כ"ה מדם הפר ולא מדם העור. מכל מקום פליטתו מועטת ולא אמרינן טרוד וכפירוש האור זרוע. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שלא