אבני נזר אורח חיים קנט

ד) עוד יש מקום לומר על פי מה דמשמע בבבא קמא ריש פרק הגוזל קמא דניפוץ הוא ממלאכת הליבון עיין שם שכן משמע להדיא. וצריך לומר דמכל מקום חשיב לי' במתניתין בתרתי המלבנו והמנפצו כמו זורה בורר מרקד אף דדמיין להדדי. כיון דהוי במשכן חשבינהו בתלתא. ועל כן כמו שביארנו במלאכת מלבן קנ"ז אות י"ד דבשערות האדם [לכל הפוסקים לבד הרמב"ם] יש לומר דלא שייך ליבון כלל כמו בבשר האדם עצמו דאם נתלכלך רוחץ כדרכו ואינו חושש. אם כן הוא הדין במנפץ: ה) אולם דבר זה חידוש גדול ולא ראיתיו בשום פוסק ומדברי רמב"ם במנפץ הגידים כדי לטוות אותם לא משמע הכי. גם בטווה צמר שעל גבי בהמה דאמר אין דרך ניפוץ בכך. ולא קאמר אין דרך ליבון בכך. משמע דאליבון באמת חייב כנראה בחוש שמכבסין הצמר על גבי כבשים. אף שבמשנה נשנה מלאכת מלבן אחר הגוזז. ומדפטר על הניפוץ משמע שניפוץ לאו היינו מעין ליבון, וכן נראה בחוש שמנפצים בשעת שרוצים לטוות. וסוגיא דבבא קמא צריך עיון. וד' יאיר עיני: ו) והנה יש לי מקום עיון המנפץ את הגידין למה לא יחשב תולדה דטוחן כמו סלית סילתי שחותך עצים לחתיכות דקות להבעיר. בשלמא בצמר ניחא. שהרי אין גוף אחד מתולדה. אבל גיד שאחד מתולדה יחשב טוחן: ז) ונראה לי דהנה הגיד תחילה חובטין אותו עד שנעשה כמו חוטין ואחר כך מנפצים ביד או במסרק להפריד החוטין זה מזה. ועל כן בחבטה כבר נגמרה מלאכת הטחינה כמו כותש שומין דחשיב לי' בירושלמי תולדה דטוחן [וכן ריסוק גרוגרות לפני הזקנים בתוספתא כמבואר אצלינו במלאכת טוחן עיין שם] אף שנדבק. ואחר כך הפרדת החוטין הוה לי' תולדה דמנפץ לבד. וכן בפשתן מפורש בסוכה (דף י"ב:) דייק ונפיץ יעוין שם ברש"י שמתחילה כותשין אותו ואחר כך מנפצו במסרק. מבואר דמלאכת הניפוץ אינו הכתישה וכן בנידון דידן. הנה כתבתי זה לאפוקי מספר פני משה בביאור ירושלמי שפירש במשנה המנפצו שחובטו במקל או סורקו במסרק. ולדידי חבטה במקל לאו היינו ניפוץ: ח) והנה רש"י פירש קרפיר בלעז. ובפרק הגוזל קמא פרש"י נפצה נפוצי ביד קרפיר בלעז. הרי דהוא ביד היינו שמפריד החוטין זה מזה. ובספר חיי אדם ראיתי גם כן שכתב המנפץ את הגידין שחובט במקל על הגידין עיין שם. ולדידי הא ליתא דזה אינו ניפוץ. ואי איכא לחיובי' משום טוחן הוא דאיכא לחיובי'. ותלי במחלוקת הפוסקים אם בעלי חיים חשובים גידולי קרקע. אבל מלאכת ניפוץ הוא הפרדה ביד: ט) יש לעיין לפי משמעות הש"ס בבבא קמא הנ"ל דמנפצים ואחר כך סורקין. למה לא חשיב הסורק באבות מלאכות. ואף דדמי למנפץ כמו זורה בורר מרקד. וצריך לומר משום שתיכף לאחר הניפוץ סורקין כמו שכתבו התוס' שם. על כן כחד חשיב. ונקט המנפץ ולא סורק. דאם כן הי' משמע דביד רק תולדה כמו תולש ביד תולדה דקוצר בכלי. לזה השמיענו דביד נמי אב מלאכה. וכל שכן הסורק: סימן קעא: א) יש לעיין בהא דרמ"א סוף סימן ש"ג בהא דאסור לסרוק במסרק בשבת. אבל מותר לחוף ולפספס ביד כתב המגן אברהם מפספס מנפץ שערו [והוא פרש"י מכלתין (דף נ'.)] ולמה לא יאסר משום מנפץ. ואף שהוא על גבי האדם. הלא הטווה צמר שעל גבי בהמה סבירא לי' לר יהודה מכלתין (דף ע"ד:) דחייב משום גוזז ומשום "מנפץ" ומשום טווה. הנה חיוב מנפץ במחובר. ורב כהנא לא חלק אלא משום שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך "ניפוץ" בכך ואין דרך טוי' בכך. והכא שכך הדרך לסרוק להפריד השערות במחובר בכלי, או לפספס ביד יאסור משום מנפץ. וכן סריקה שהוא להפריד השערות לא אסר הריב"ש אלא משום עקירת השערות לא משום הפרדת השערות בעצמם. דהיינו מנפץ כפרש"י הנ"ל במפספס. ואף אם תמצא לומר דאין זה מנפץ גמור לחיוב חטאת על כל פנים יאסור לכתחילה: ב) ולכאורה יש לומר כמו שכתב בתוספות רי"ד במלאכת מעמר דאין עימור אלא בתחילת לקוטו. אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עד כאן לשונו. הכי נמי במנפץ אין ניפוץ אלא בתחילת הפרדתם. אבל שער אדם שסורק להפריד השערות וכששוב נתחברו חזר וסורק להפריד. אין זה מנפץ. וכיון שסורק בכל עת אין מנפץ רק בסריקה ראשונה: ג) אך הא ליתא לפי מה שביארתי שיטת תוס' רי"ד באגלי טל מלאכת מעמר סק"ב אות ח' דעימור שחיובו רק משום שגדל בקרקע וכיון דמשעה שנתלשו מן הקרקע כבר הי' מעומר אלא שאחר כך נתפזרו אין בו חיוב משום שגדל בקרקע עיין שם היטב. ואם כן במנפץ אף אם תמצא לומר שאין חיוב רק בגידולי קרקע או גידולי בעלי חיים. ואם תלשן וניפצן ושוב נתחברו וחזר וניפצן אין זה ניפוץ. הכא שעדיין מחוברין להאדם ואין צריך לחייבו משום מעיקרא רק משום עכשיו שגדל באדם. מה נפקא מינה מה שהי' פעם אחת מפורד. ועיין באגלי טל מלאכת טוחן ס"ק כ"א: ד) על כן נראה לפי מה שכתבתי באגלי טל מלאכת דש סק"ט דאין דישה במחובר. ושכן כתב בשיטה המיוחסת להר"ן בהדיא. והיינו משום דדישה שבמשכן הי' בתלוש. הכא נמי בניפוץ שבמשכן הי' בתלוש דמפורש בש"ס דאין דרך ניפוץ במחובר וכל הנעשה שלא כדרכה לאו מלאכת מחשבת הוא כמבואר באחרונים. ובמשכן מלאכת מחשבת כתיב. ועל כרחך ניפוץ שבמשכן הי' בתלוש. על כן אין במחובר משום ניפוץ כלל. ואף דמסקנא דבמשכן הי' שם טוי' בעזים לחכמים גדולים. נראה דבשער עזים לא הי' צריכין לניפוץ כלל. כי השער של עז קשה ואינו מתדבק זה בזה ואם כן לא הי' ניפוץ במחובר במשכן כלל: סימן קעב. מלאכת צובע. א) נסתפקתי בצמר שלא נצבע כל צורכו ובא אחר וצבעו לגמרי. או שאף אחר כך לא נצבע לגמרי רק שהוסיף על צבעו הראשון אם