אבני נזר אורח חיים קנח

סימן קסט. בדין בגד שאין עליו טינוף שנחלקו הפוסקים אם נאמר בו שרייתו זהו כיבוסו איך פסק השלחן ערוך בזה: א) הנה בסימן ש"ב כתב המחבר אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו. משמע דבאין עליו לכלוך לא מיתסר בשרי' כדעת המתירין. וכן בסימן שי"ט סעיף ט"ז מים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת דלא שייך בורר כו' ומדלא מיתסר משום כיבוס וליבון משמע דבאין עליו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. אך בסימן שי"ט סעיף יו"ד מים צלולים מותר לסננם במשמרת. אבל בסודרין אסור משום ליבון. וכן בסימן של"ד סעיף כ"ד בטלית שאחז בו אור מצד זה אם מותר לתת עליו משקין מצד שני מביא המחבר ג' שיטות. שיטה אחד דאסור משום איסור כיבוי. שיטה הב' דבכל משקין מותר חוץ ממים משום כיבוס. שיטה ג' דאף במים מותר. ושיטה הב' נראית עד כאן לשונו. הרי דאף באין לכלוך שרייתו זהו כיבוסו: ב) ודעת המגן אברהם סימן שי"ט ס"ק י"א לדעת הטור [ושלחן ערוך שהעתיקו] דבאין לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. והא דסימן שי"ט סעיף יו"ד ודסימן של"ד משום גזירת סחיטה: ג) אך דעת הרב מלאדי בשלחן ערוך להחמיר בשל תורה לומר אף באין לכלוך שרייתו זהו כיבוסו. והא דמותר במשמרת משום שאין דרך ללבנה לא חשיב ליבון כהא דצובע במה ניחא לי'. והא דסעיף ט"ז משום שהוא דבר מועט ובמים מועטים לא חשיב כיבוס כדעת ספר יראים שתירץ הא דסיפוג אלונטית משום שהוא מים מועטים: ד) והנה מבואר דסבירא לי' טעם היתר מים משום שאינו שורה רק חלק מועט מבגד. ולא מסתבר כלל רק היתר מים מועטים משום שאין הבגד נשרה היטב. אבל בשותה על ידי מפה שהמים עוברים בה היטב מעבר לעבר אף בשיעור מועט זה כיבוסו: ה) ולדידי נראה דהמחבר חשש להאוסרין דבשל תורה הלך אחר המחמיר. אך במקום דליכא איסור תורה גם להאוסרין. פסק כמקילין. על כן במשמרת שאינו חושש לליבונה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק כמקילין ולהאוסרין צריך לומר דמשמרת דגמרא באינו של בגד. וכן צריך לומר לשיטת המגן אברהם] וכן בשותה על ידי מפה כיון דדבר מועט הנשרה. וכתב בבית יוסף דלא גזרינן בי' שמא יסחוט דאין דרך לסחוט בשביל דבר מועט וכיון שאין דרך לסוחטו. אין חיוב להרמב"ם דשיעור סוחט שמן כגרוגרת. אף דהמוציא כשיעור סיכת אבר קטן רק משום דלכתחילה אין דרך לסחוט פחות מכגרוגרת. הכא נמי כיון שאין דרך לסחוט פטור. ועיין במלאכת לש סק"ח בהג"ה. וכיון דאפילו להאוסרין פטור בזה. על כן סמך על המקילין. ובסימן של"ד דהוא חשש תורה. כיון דניחא לי' בליבונו חשיב צריכה לגופה אף שאינו מתכוין. כמו שכתבו תוס' מכלתין (דף מ"א) סוף דיבור המתחיל מיחם בתולש עולשין לאכילה בארעא דידי' חשיב צריכה לגופה. אף שאינו מתכוין לייפות חשיב צריכה לגופה כיון דניחא לי' עיין שם. על כן חשש להאוסרין: ו) ועל כן נראה לי דאחר דלאו בעליו מותר לתת מים בצד אחר. דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סמכינן על המקילין. ולאחר דומה לתולש עולשין לאכילה בארעא דלאו דידי'. דאחר אינו חושש רק שלא ישרוף טליתו של חבירו. דזה מחויב משום השבת אבידה. אבל אינו חושש לליבון הטלית. מצורף לזה כתבנו לעיל סי' ק"ס להתיר להפוסקים ספק פסיק רישי' לא חשיב פסיק רישי'. ובאחר דלאו בעליו ואשתו יש לסמוך להקל: ובזה אצא ואשבח להגומל חייבים טובות שזכנו לברר וללבן ביאור מלאכת מלבן. והוא יטהר וילבן נפשותינו מכל לכלוך וטומאה על ידי שרי' במי דעת. ויזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניו ונזכה לטהר את גופינו כתנות עור בכסכוסי. כמאמר הינוקא האי גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'. ויסיר מאתנו האי משכא דחויא. כן יהי רצון אמן: סימן קע. מלאכת המנפץ: א) לשון הרמב"ם המנפץ הצמר או הפשתן או השני וכיוצא בהם חייב והמנפץ הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותם הרי זה תולדות מנפץ. וכתב הסמ"ג שנלמד מהירושלמי הדין דנפיץ סיב הוצין גומא חייב משום מנפץ. ויש לעיין למה יחשב רק תולדה. ואי משום דצמר נברא שער שער לבדו ואלו הגיד נברא עב רק על ידי כתישה ראוי לניפוץ. על כן אינו דומה ממש. ליתא שהרי פשתן נמי כותשין במכתשת תחילה. ועיין בסוכה (דף י"ב:) דייק ונפיץ ועיין פרש"י שם: ב) ונראה לי משום דמלאכת הניפוץ הוא כדי שיהי' ראוי לטוי'. ועל כן המינים שסתמן לטוי' המנפצם אב מלאכה. וגידים אם מנפצם כדי לטוות אותם הוי תולדה ולא אב כיון שאין סתמן לטוי'. ולפי זה יש לומר דאם אין מנפצם כדי לטוות לא הוי מלאכה כלל: ג) ובהכי ניחא לי מה דקשה לי בדברי הרא"ש פרק במה אשה דמותרת לחוף ולפספס שערה בשבת. והובא בבית יוסף וברמ"א סוף סימן ש"ג בלי חולק. והרי מפספס הוא מנפץ השערות כמו שפרש"י בשבת (דף נ:) וכן פירש המפרש והתוס' במסכת נזיר (דף מ"ב.) ולמה לא יאסור משום מנפץ. כמו גוזז השערות חייב כמו גוזז הצמר. ונהי דיש לומר דחיובא ליכא. כמו הטוה צמר שעל גבי בהמה דקיימא לן דפטור דאין דרך ניפוץ בכך וכו'. מכל מקום יאסור כמו התם. וכמו בכל מלאכה כלאחר יד. ועוד דגבי גודלת (דף צ"ד:) דפריך וכי דרך אריגה בכך הקשו התוס' מקולע נימין דחשיב אריגה יעוין שם מה שתירצו ולא תירצו משום דעל גבי האשה ודמי לטווה צמר שעל גבי בהמה. משמע דסבירא להו דהתם סופו לגזוז החוטין. על כן אין דרך לטוות על גבי בהמה. מה שאין כן בגודלת כל אריגתו כך. ואם כן הוא הדין במפספס השערות מתחייב. ולהנ"ל דאין מלאכה כלל אלא על מנת לטוות ניחא: