אבני נזר אורח חיים קנז

יש לומר כמו במנער מהטל. או להסוברים דבדרבנן פסיק רישי' מותר. ג', כסכוס עור מטינוף עור. וכן סחיטתו לדעת הרמב"ם. רק מדרבנן אסור והארכנו בזה לעיל סי' קנ"ז אות ד' מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס בזנב הפרה ובמפה קשה, אבל לא במפה העשוי' לקנח בה הידים. שמא יבא לכבס המפה. תוספתא: סימן קסז. א) במכלתין (דף קמ"ז:) מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו כו' ולא ימסור לבלנים שחשודין על הסחיטה. והרשב"א והר"ן הקשו על זה מהא דמבואר בכמה מקומות דאסור ללכלך בגד במים שמא יבא לידי סחיטה. ותירצו דאין אדם רוחץ שלא יסתפג ולאסור הרחיצה לגמרי אין הדבר עומד. ובספר התרומה תירץ דמשום שחשיב מים מועטים ולא גזרינן בי' משום סחיטה. ובספר יראים כתב גם כן דהא דמסתפג באלונטית חשיב מים מועטים, ובזה תירץ לפי שיטתו למה לא נאסר משום שרייתו זהו כיבוסו. ולפי זה נראה שהרשב"א והר"ן סבירא להו דאפילו במים מועטים חיישינן שיבא לסחוט דאין סברא שיחלקו במציאות: ב) והנה ברמ"א לא נזכר דבמים מועטים לא חיישינן לסחיטה. רק בסעיף ט' כשכתב דבגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים כתב מועטים אבל לא מרובים שמא יסחוט. ובמקור הדין שציין הרמ"א בתוס' וסמ"ג וסמ"ק לא נזכר היתר מים מועטים שלא נגזור שמא יסחוט. רק כתבו היתר דאין עליו לכלוך לענין מקום מצוה דלא גזרינן שמא יסחוט. רק בספר התרומה כתבו. והנה הרשב"א והר"ן נראה דסבירא להו לאיסור כנ"ל. וכן בספר יראים שתירץ בההיא דסיפוג אלונטית דחשיבי מים מועטין וכתב ולמדנו מזאת המשנה שכל דבר השרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט ביאור דברים אלו עיין במגן אברהם סימן ש"א ס"ק נ"ח] והא דמסננין יין בסודרין משום דעשוי לכך עיין שם. ואם כן סבירא לי' בהדיא דאפילו במים מועטין גזרינן משום סחיטה: ג) והנה רמ"א כתב בהא דבגד שאין עליו טינוף ויש אוסרים והקשינו לעיל סימן קנ"ט אות י"ז דבמים מועטים כשאין עליו טינוף על כורחין לכולי עלמא לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו מההוא דבמה טומנין עיין שם. אולם התירוץ לזה דיש אוסרים משום גזירת סחיטה. ואם כן אפילו דרך לכלוך אסור. ודלא כהמגן אברהם סק"כ. כיון דהם סבירא להו אפילו בדבר שאין בו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. על כורחין ההיא דבמה טומנין במים מועטין ואף על פי כן חששו בו משום סחיטה*). ודוקא הסוברים באין עליו לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו יכולין לסבור במים מועטים לא גזרינן שמא יסחוט. וההוא דבמה טומנין מים מרובים הי' ועל כן לא הובא דין זה בשום מקום משום שבמחלוקת שנוי': ד) ולדינא צריך עיון כיון שהרשב"א והר"ן והרא"ם בספר יראים וכן הסוברים דבגד שאין עליו טינוף נמי אמרינן שרייתו זהו כיבוסו על כורחין סוברים כן. ולהתיר לא מצינו זולת ספר התרומה: ה) ובעיקר קושיית הרשב"א והר"ן בסיפוג אלונטית דנאסור מגזירה שמא יסחוט. לא הבינותי. שהרי אלונטית מיוחד להסתפג בו ולא שייך שמא יסחוט כמו בפרונקא עיין ריש במה טומנין. ואין לומר דעשוי לסוחטו שיהי' טוב להסתפג בו פעם אחרת. דמהאי טעמא הבלנים חשודים לסוחטה. ליתא דאם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאין צריך לליבונה ואפשר דאף דבבגד המיוחד לכך לא גזרינן שמא יסחוט כדי ללבנה. וכעין שכתבו התוס' בשאר משקין. אבל כשסוחט חשיב לי' צריכה לגופה, דמכל מקום ניחא לי' שיהי' מלובן: סימן קסח. א) דעת הרא"ם בספר יראים דאפילו בשאר משקין גזרינן שמא יסחוט. שהוא מפרש ההוא דבמה טומנין בשכר. וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ב שכתב ואין מכסין חבית וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. והתוס' והרמב"ן ורוב הפוסקים אף הפוסקים דיש ליבון בשאר משקין. מכל מקום סבירא להו דלא גזרינן בהו שמא יסחוט. כיון שאין מתלבנים היטב אינו רגיל לסוחטו [גם אין רגיל לסוחטו בשביל מעט משקה]. והרמב"ם לשיטתו דסובר הסוחט שמן שיעורו כגרוגרת אף דהמוציא שיעורו כדי סיכת אבר קטן של בן יומו. ומשום דאין אדם טורח לסחוט פחות מכגרוגרת וכדעת היש מפרשים שהביאו התוס' ריש פרק המוציא יין. אם כן מדיש סחיטה בשאר משקין כדמוכח מההיא דסחיטה בשער פרק מפנין [כנ"ל סימן קנ"ז באריכות] לשיטתו. אם כן מוכח דאדם רגיל לסוחטו בשביל מעט ליבונו. דאם לא כן לא הי' חשוב להתחייב עליו. ממילא מוכח דאף בשאר משקין גזרינן משום סחיטה: ב) ולהלכה קיימא לן בשלחן ערוך סימן שי"ט וסי' של"ד כהמתירין בזה דלא גזרינן שמא יסחוט. אך מכל מקום בזה פשוט להחמיר בשל תורה דיש ליבון בשאר משקין. היינו בסוחטו. דבזה מחולקים רבינו תם עם הר"י והיראים. שהם סבירא להו דבסוחטן חייב. אבל כיבוס גרידא ליכא ביין. ועל כן מסננין היין בסודרין. ועל כן בסימן של"ד דטלית שאחז בו האור מצד אחד מותר לתת עליו שאר משקין מצד שני. אך בטורי זהב סוף סימן ש"כ מבואר דקיימת לן דאף על סחיטה אינו מחויב בשאר משקין. ואיני יודע מנ"ל. דבזה לא הכריע בשלחן ערוך כלל. וההוא דסימן ש"כ גם כן לא מכרעא דמסוכריא אין דרך ליבון בכך: