אבני נזר אורח חיים קנו

ב) וצריך להבין דהתינח במקום שאין היד סולדת יש לומר דלא מתלבן כמו במקום שיד סולדת דעל ידי בישול מתלבן. אבל בחמה דפעמים שיד סולדת ומתבשל. אלא דלא מיתסר בישול בשבת אלא באור. או בתולדת אור. ובתולדת חמה משום גזירה אטו תולדת אור. ובחמה גופה מותר לכתחילה. וכדאיתא בפרק כירה (דף ל"ט.). והתינח בחיוב בישול. אבל במלבן דחיובו שלא באור כלל. וכיון דמתבשל מתלבן ולמה יפטור. מה נפקא מינה אם מתלבן באור או בחמה: ג) וצריך לומר על פי פרש"י דבחמה מותר משום דאין דרך בישול בכך. וכשמתלבן על ידי בישול אין דרכו אלא באור. על כן פטור גם משום מלבן ומותר. ודוחק. דהא גם בפסח פטור כשבישלו בחמי טברי' משום לאו דבשל מבושל. על כורחין דלא מקרי בישול כלל. אבל הכא מקרי מתלבן (וראיתי להרב בשלחן ערוך שהשמיט טעם דמתלבן שבמרדכי לגמרי. ואולי הוקשה לו הנ"ל]: ד) מיהו לפי מה שכתבתי בספרי אגלי טל במלאכת אופה ס"ק מ"ד במבשל בחמה הוי שינוי בנפעל ואף בשאר מילי דלאו שבת פטור. לא קשה מידי דפסח נמי הטעם משום שאין דרך בישול בכך: סימן קסד. א) שבת (דף קמ"ז.) המנער טליתו מן הטל שעליו [לפר"ח ולרש"י מן העפר] חייב חטאת. ולהרמב"ם משום מכה בפטיש. ולרש"י ותוס' וכל הפוסקים הוא משום מלבן. ודוקא חדשה ושחורה. וחדשה מקרי שלא נשתמשה בה עדיין כל כך. וכתב בית יוסף בשם הרמב"ם דכל זה כשמקפיד עליהם שלא ללובשם בלא ניעור. וכשאינו מקפיד לא חשיב כיבוס ומותר אפילו לכתחילה. ועיין בהרב המגיד כיוצא בזה פרק י"ב מהלכות שבת הלכה ב': ב) אבל הרשב"א כתב והביאו הרב המגיד דלמאן דקפיד הוי פסיק רישי'. ולמאן דלא קפיד הוי דבר שאינו מתכוין דלאו כיבוס גמור הוא עיין שם. ואם כן אפילו אינו מקפיד ללובשו רק שרוצה לייפות אסור. דמכל מקום מתכוין הוא. ובכלבו כתב דבגדים חדשים השרויים במים אפילו אינם שחורים אסור לנערם דסתמא מקפיד עליהם שלא יתקצרו במים. וצריך עיון קצת דאין מקפיד מחמת הליבון ועיין בהרב שלחן ערוך: ג) והנראה דהכא דאסור משום סחיטה אסור אפילו אינו מקפיד. אלא דבשאינם חדשים הוי דבר שאין מתכוין לענין סחיטה. אבל בחדשים דמתכוין לסחוט. שוב סחיטה אסור אפילו אינו מתכוון ללבן. ודע שחדשים דשרויים במים היינו שלא נתכבסו מעולם. הא נתכבסו דינו כמו בטל, דווקא אוכמי והוא שמקפיד כן כתב הפרי מגדים באשל אברהם: סימן קסה. תולדות מלבן. א) כתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות שבת המכבס בגדים הרי זה תולדת מלבן. צריך להבין למה לא יחשב מלבן עצמו. דמה לי מלבן הצמר או הבגדים. ונראה דמשום שקדמו לה מלאכות הראויות להתאחר אחר מלאכת המלבן. ויש לדמותו לגוזז צמר שנטוה על גבי בהמה דפטור על כן לא הוי אב. והטעם שהכא על כל פנים תולדה והתם פטור. משום דהכא אורחי' בהכי לכבסם אחר כך. שהרי חוזרים ומתטנפים לאחר אריגה וצריך לכבסם ופשוט: ב) אבל הסמ"ג וספר יראים כתבו תולדה דאורייתא למלבן הא דאמרינן פרק דם חטאת זרק סודר למים חייב. נראה מדבריו דמלבן סודר הוי אב מלאכה וכן דעת רש"י בפרק דם חטאת (דף צ"א.) דמכבס הבגד אב מלאכה [ויותר מזה דאפילו נותן עליו מים לבד אך יש אומרים דלפי המסקנא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס הוי שריית בגדים רק תולדה]: ג) ויש עוד לפרש דשריית בגד הוא רק תולדה משום שכבר הקשינו לעיל סימן קנ"ט אות ו' שדברי הש"ס זבחים לכאורה מוקשים דמתחילה אמר כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס ולבסוף אמר בגד שרייתו זהו כיבוסו. ולשיטה זו ניחא דבאמת בדם חטאת לא הוי כיבוס כלל בשרי' לבד דשם לא אתרבי תולדות. אך בשבת זהו כיבוסו תולדה דמלבן. דבשבת אתרבי תולדות מקרא דמאחת מהנה ועיין בתוס' בכורות (דף כ"ה.) בדיבור המתחיל דאמר בתולש לאו היינו גוזז וכן קיטוף לאו קצירה מכל מקום בשבת הוי תולדה עיין שם היטב: ד) בירושלמי פרק במה מדליקין מנה תולדות למלבן יעוין שם. ובתוכם חשב הדא איתתא דשרקא אפה. ובש"ס דילן דהוי צובעת. ובאמת צריך עיון גדול איך שייך מלבן באדם. והמלך והכלה ירחצו פניהם להתנאות והמלוכלך בטיט רוחץ ידיו וצריך עיון: ה) ונראה לי ליישב דדמיא מילתא לבורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר מותר דהוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. ומכל מקום דוקא ביד. אבל בכלי חשיב דרך מלאכה ואסור. והכא נמי רחיצת פניו הוי דרך הנאה ומותר. אך כשעושה על ידי פעולה העברת שרק סבירא לי' להירושלמי דהוי דרך מלאכה ואסור: סימן קסו. א) עד כה ביארנו מלאכת ליבון דאורייתא. הדברים המתלבנים. והמלבנים. ומה הוא הליבון. וכעת נביא איזה דברים שאסרום חכמים משום שבות. ורמב"ם כתב גזירה שמא יכבסם. אחד. טיט שעל בגדו מכסכסו בפנים ולא בחוץ דמחזי כמלבן. ב'. לכסכוסי כתונתא בשבת מותר. דאין מתכוון אלא לרכך. סודר אסור. דמתכוון לצחצחו. והראב"ד מתיר בשתיהן. ותלוי בגירסת הגמרא. ובשלחן ערוך קיימא לן לאיסור. וכובעים וכל כלי פשתן דינם כסודר. שבולי הלקט. ומנהג העולם להקל בזה. זולת בכלי המיוחד לכך. והא דתלוי בכוונה