אבני נזר אורח חיים קנה

בנבלע בבגד. וכן כתב הריב"א להדיא הובא בבית יוסף וזה לשונו שאם נפלו מים על בגדיו בטופח על מנת להטפיח כו' הרי דאין איסור להתפלל במי רגלים הנבלעים בתוך הבגד. והרמ"א בסימן פ"ב כתב דיש לסמוך על זה. אבל בצואה הדבר ברור דאסור אפילו בבלוע בתוך הבגד. וכן בדין שהרי כן הדין לענין טומאה בטומאה דאורייתא הבלוע שבתוך הכלי מטמא כשמקפיד עליו ובטומאה דרבנן אינו מטמא. ועיין בנדה (דף ס"ב:) וברמב"ם פרק מהלכות כלים הלכה וא"ו ובהשגת הראב"ד. ובכסף משנה. [ועל כן במי רגלים דרבנן [דמן התורה אין איסור אלא כנגד העמוד] אין איסור בבלוע. מה שאין כן בצואה: ד) ואף דבסימן פ"ז מבואר דאפילו בגרף של רעי אף שנבלע בו אין איסור אלא במיוחד לכך. היינו משום דהבלוע מכוסה בדופני הכלי. וצואה בכסוי תלא רחמנא דכתיב וכסית כבש"ס ברכות (דף כ"ה:) בצואה בעששית. אבל הבלוע שבתוך הבגד שרשומו ניכר לא חשיב מכוסה. וראי' לזה דהא השוחט ביום טוב ונבלע בקרקע לערב כשרשומו ניכר חייב לכסות. הרי דכשרשומו ניכר חשיב מגולה ודו"ק: ה) אך עדיין יש לדון בזה ולומר. דהנה דברי רבינו תם צריכין ביאור כמו שהקשה עליו ר"י. הובא לעיל אות א'. ואין לומר דכיון שאינה מתכוונת אלא להתיר האיסור לא חשיב מתכוון ללבן. ליתא דהא כתב רבינו תם ריש חבית. דבשבת אסור לחלוב עז לתוך אוכל. דבשבת חשיב העז פסולת משום איסור שחיטה. והכא נמי יחשב אינו מלובן משום האיסור. וכן משמע קצת מהא דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. אולם להנ"ל אתי שפיר שהרי מתכוונת רק להסיר המי רגלים שמבחוץ דבלוע שבתוך הבגד אין איסור ועל כן שוב מותר אף שנטהר גם המי רגלים שבתוך הבגד כיון שדרך לכלוך הוא ואין לחושבו דרך ליבון משום כוונתה. שהרי כוונתה אינה לליבון כנ"ל. ודמי למערמת וטובלת בבגדי' דחשיב דרך לכלוך לגבי הבגדים. ואף שכוונתה לשרות הבגדים להעלותם מטומאתם כיון שאין כוונתה ללבן הבגדים. שוב המעשה בעצמותה דרך לכלוך. והכי נמי בנידון דידן. אבל בצואה דכוונתה להוציא הבלוע שפיר הוי דרך ליבון: ו) ומבר מקום יש מקום להתיר גם בצואה. כיון שהאיסור להתפלל אינו תלוי במה שהבגד מלוכלך. שהרי אם הוא על הבגד ומכוסה מותר לקרות כנגדה. ואין איסור רק משום שהוא מגולה בתוך ד' אמות וכשהוא בד' אמותיו אסור אפילו אם אין נוגע בבגדו. נמצא שאין כוונתו לליבון הבגד ודו"ק. אך אינו מוכרח דמכל מקום אינו יכול ללובשו מחמת שלא יוכל להתפלל כשהצואה בלוע בו. ושפיר חשיב כוונתו לליבון הבגד ודוקא במי רגלים מותר כיון דמה שאינו יכול ללובשו הוא רק מחמת שמלוכלך מבחוץ. וזה לא חשיב ליבון וכנ"ל: ז) ויש ראי' ברורה מדברי ריב"א שהובא באור זרוע ובבית יוסף סימן ש"ב שתירץ בההוא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא כשמתכוין לצחצחו. ומכאן התיר לשפוך מים על בגד שלכלך תינוק במי רגלים כיון שאינו מתכוין אלא לטהרה וסיים אבל בצואה אסור דמתכוון לצחצח כדי להעביר הלכלוך. ונשמע לדידן דבצואה חשיב מתכוין לצחצח. ממילא אסור אף לקנח ידיו שהוא דרך לכלוך שהרי כתב הרא"ש ביומא פרק ח' סי' ד' בהיתר דרבינו תם במי רגלים על הבגד זה לשונו ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים. הרי דלדידן דהטעם משום דרך לכלוך אין היתר אלא באינו מתכוון לצחצח. ואם כן בצואה דמפורש בריב"א דחשיב מתכוון פשיטא שאסור. ותמהני על בעל חיי אדם שכתב שלא מצינו חילוק בין מי רגלים לצואה בכל הפוסקים. ועל כן הניח דברי המגן אברהם בצריך עיון. שהרי החילוק מפורש בריב"א וכמו שכתבתי. ודברי המגן אברהם הם הלכה ברורה לכל הפוסקים. והמקנח ידיו טופחים בבגד שנתלכלך בצואה חייב חטאת שמינה: סימן קסב. א) כתב הטור סימן שי"ט דמותר ליתן מים במשמרת ומשום דמשמרת עשוי' לכך ואינו חושש לליבונה. והנה מבואר דעת הטור דכיון דעשוי' לכך אינו חושש לליבונה ואין בו משום ליבון. והנה בעל ספר יראים תירץ הא דמסננין יין בסודרין ולא גזרינן שמא יסחוט דמיירי בעשוי' לכך ולא קפיד על ליבונה דלא שייך גזירה דסחיטה. וכבריש במה טומנין. וחזר והקשה דנימא שרייתו זהו כיבוסו. [ועיין שם שתירץ דבשאר משקין לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו דאין זה ליבון אלא טינוף]. הרי מבואר דאפילו בדבר שאינו חושש לליבונה אמרינן בי' שרייתו זהו כיבוסו: ב) ונראה לפי עניות דעתי דדוקא במשמרת שאינה ראוי' אלא למלאכתה לסנן ולא איכפת לשום אדם בליבונה. אבל סודרין שראויין ללבישה. אלא שהוא ייחדם לסנן שפיר שייך בי' כיבוס. וכן משמע מדברי הפוסקים במסוכריא דנזייתא דאפילו הפוסקים שאומרים דלא מיתסר סחיטתו משום כיבוס. הוא משום דלא שייך כיבוס אלא במים או משום שאינו דרך ליבון אלא משום שהמסוכריא הוא חתיכת בגד שייחדה לסנן. ומכל מקום היא ראוי' לדבר אחר. אך ראיתי להרב בסימן ש"ב בקונטרס אחרון ובפנים סימן ש"ך שהשוה אותם יחד: סימן קסג: א) בפרק קמא דשבת (דף י"ז:) אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום. ופרש"י אונין אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן. מבואר שהוא מלאכת מלבן. ובמרדכי סוף פרק ר"א דמילה זה לשונו. יש לאסור לנגב הבגדים השרויים במים בשבת סמוך לאש מידי דהוה אאונין של פשתן לתוך התנור. דאפילו בית הלל לא שרי אלא עם השמש. אבל בשבת אסור משום מלבן כמו שפרש"י. וכן משמע בפרק במה מדליקין (דף כ"ז:) האונין של פשתן משיתלבנו. ועוד יש. לאסור משום מבשל כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא פרק כלל גדול עד כאן. והביאו בשלחן ערוך סימן ש"א סעיף מ"ו. ובמגן אברהם כתב דבמקום שאין היד סולדת ליכא משום בישול ובמקום שאין בישול אין ליבון. דאם לא כן. בחמה נמי ליתסר עד כאן: וצריך