אבני נזר אורח חיים קנג

מכל מקום דבר שממילא יעשה בלא מעשה חשיב כנעשה ועל כן כתב בחת"ם סופר סי' רנ"ו בספר תורה שנכתב בדיו שסופו להתאדם. מעכשיו הוא פסול. והביא ראי' מטרפות דסופו לנקוב. ואני הבאתי ראי' מהא דענבים אדומות כשחורות דמיין דפרש"י דכשיבשו מעט יותר יהיו שחורות. הנה דנפסל מחמת סופו. וכן תפירות תפילין שסופן להקשות. והכא נמי כיון שממילא יתנגב יחשב כמנוגב ולא יתחייב על הסחיטה. ולא דמי למגיס שחייב על קירוב הבישול אף שממילא יתבשל. דאין סופו רק על ידי האש. ואם ינטל מהאש לא יתבשל. על כן לא חשיב מעכשיו כמבושל: כה) אך כתבתי בתשובה דדוקא בדבר שצריך הוייתו של עכשיו לא חשיב הוייתו קיימת שסופו להתקלקל. אבל לא שיחשב מעכשיו הוי' משום סופו וראי' לזה צואה כל שהוא מבטלה ברוק וקורא קריאת שמע. ולא מהני רק לפי שעה. דאחר כך הרוק עובר. וקשה נימא כיון שסופו של צואה להתגלות הוא כמגולה אלא ודאי לא מהני לאסור מעכשיו משום לאחר זמן ודוקא לענין שלא יחשב מעכשיו מהני סופו. ועל כן ספר תורה שמצוותו בשחור לא חשיב שחור מעכשיו. וכן לענין טרפה חי' אכול. וזו הואיל וסופה לטרוף לא חשוב חיותה. וכן בענבים אדומות דמצוותו של הדס בהדר. וכיון שסופו להתבטל ההדר כשיושחרו הענבים מעכשיו לא חשיב הדר. אבל צואה שאינו אוסר רק מגולה לא נאמר שחשיב עכשיו מגולה לאסור. ונשוב לנידון דידן דבאמת משום מלבן לא מחייב. דמלאכת מלבן היא הסרת הלכלוך. והרי לכלוך זה כאילו אינו. כיון שסופו להתנגב ולכלוך המים עתיד להתבטל. ועל כן בסחיטה לא עביד הסרת הלכלוך כלל כיון דלכלוך זה כאילו אינו אך כיון דבסחיטה מצהיל מראה הבגד שהמים הי' מכהים מראה הבגד ובסחיטה חוזר מראה הבגד חייב משום צובע. דבזה אין לומר הלא אף בלא סחיטה יתנגב ויחזור הבגד למראהו. דמשום הא לא חשיב מראה הבגד מעכשיו. דלא אזלינן בתר סופו רק לבטל הוייתו של עכשיו ועל כן חיוב מלבן הסרת הלכלוך פטור דהויית הלכלוך בטל מעתה. אבל משום צובע שחיובו של מראה הבגד. והא לא חשיב הויית מראה הבגד משום סופו. ומה שכתב הרמב"ן תולדת צובע כדרך מלבן. היינו דלא דמי לגמרי לצובע שעושה מראה חדשה, וזה רק מחזיר מראה הבגד לקדמותו. על כן אמר כדרך מלבן נמי הבגד הי' תחילה בלא לכלוך והוא מסיר הלכלוך להיות כמקדם: כו) ואין להקשות דאם כן איך למדין שמלבן אב מלאכה מליבון צמר דמשכן, אימא שהי' מלאכת צובע שמחזיר הצמר למראהו. לא קשיא שהרי הצמר הי' לעשות ממנו תכלת ולא ישאר במראה שהוא עכשיו ואין לו חפץ באותו מראה. ואפילו למאן דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב יש ליישב. דאף אם נאמר שהוא בכלל הצובע יהי' מלאכה בפני עצמו. דאינו כמו צובע עצמו. דזה עושה מראה חדש וזה מחזיר למראהו הראשון וחלוקים זה מזה טפי מזורה בורר ומרקד. ויהי' אב בפני עצמו נחשוב האב מלבן: כז) תוכן הדברים דסבירא לי' לרמב"ן מלאכת מלבן הסרת הלכלוך. ולכלוך שסופו להתבטל כאלו אינו. ועל כן אינו חייב בסחיטה על הסרת הלכלוך רק על חזרת מראה ראשון. וזה כעין צובע. ורמב"ם שכתב שסוחט בכלל מלבן. נראה דסבירא לי' מלאכת מלבן הוא חזרת מראהו הראשון. וחילוק שבין מלבן לצובע שצובע היא עשיית מראה חדשה. ומלבן חזרת מראהו הראשון: סימן קס. דין טלית שאחז בו האור שמותר לתת עליו משקים מצד האחר: א) הרשב"ם אוסר במים משום דשרייתו זהו כיבוסו. ויש מתירין דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא בהי' עליו לכלוך. והמחבר כתב שסברא ראשונה נראית. ובסימן ש"ב כתב הרב בשלחן ערוך שהוא ספק של תורה והולכין להחמיר. ונראה לי לפי זה להקל בטלית לדעת הטורי זהב [סימן שי"ט בצידת דבורים] דספק פסיק רישי' לא חשיב פסיק רישי' [וכן דעת רמב"ן במלחמות פרק כירה גבי צריף] והכא נמי כיון שאינו מתכוין רק שלא תביא אליו הדליקה לא ללבן הבגד. ופסיק רישי' לא הוה. דספק הוא לו שמא כאומרים בדבר שאין בו לכלוך שרייתו לא זהו כיבוסו ואינו מתלבן בשרי'. ומותר משום דבר שאינו מתכוין. וכל שכן המון עם שאינן יודעין כלל שרייתו זהו כיבוסו ואינו עולה זאת על דעתם. דמסברא בדבר שאין בו לכלוך אין הבגד מתלבן במה שנותנין עליו מים. ואדרבה לאחר שמתגנב נשאר רושם שקורין "פלעק" במקום נתינת המים. ואין עולה על דעתם שיהי' זה ליבון. ודומה להי' מחט אצלו ושכחה והוציאה דלא חשיב מלאכת מחשבת כמבואר סוף פרק ב' דבבא קמא והובא בתוס' מכלתין (דף י"א.) והוא הדין דחשיב דבר שאינו מתכוין. ומה שכתבו דאפילו שכח ליכא איסורא דאורייתא. ואי חשיב דבר שאין מתכוין אף איסור דרבנן אין בו. היינו דאף אם תאמר מתניתין כר' יהודה אין מתכוון אסור. מכל מקום ליכא איסור תורה. וכן כתב במקור חיים סימן תל"א באינו יודע שיש לו חמץ בביתו חשיב אינו מתכוון להשהות (רק משום דבדבר שאין בו מעשה גם אינו מתכוון אסור] ועל כן אין איסור משום שרייתו זהו כיבוסו: ב) וראיתי להרב בשלחן ערוך סימן של"ד שכתב לאסור משום גזירה דסחיטה. ולפי עניות דעתי גם משום זה אין לאסור. דהנה בתוס' מכלתין (דף קי"א:) הקשו מהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' נגזור משום סחיטה. וכן בהא דהולך להקביל פני רבו ביום הכיפורים עובר עד צוארו במים נגזור משום סחיטה. ותירצו מצוה שאני. ובתוס' ישנים יומא (דף ע"ז:) עובר עד צוארו במים כו' ולא חיישינן לסחיטה כהא דשבת (דף קי"ג:) קמתווסן מאני' ואתי לידי סחיטה. דמשום מצוה או לנטורי פירי שרו רבנן. והתם מיירי לדבר הרשות. וקשה קצת דאין לך דבר רשות יותר מלנטורי פירי. וכי משום הפסד יש לך להתיר. ועוד קשה לי במה שמבואר בדבריהם דשרינן משום מצוה יותר ממשום הפסד. והא איפכא שמעינן כתובות (דף ס'.) צינור שעלו בו קשקשים ממעכו ברגלו. יפדינן מלאכה כלאחר יד משום הפסד עיין שם. ובראש השנה (דף ל"ג.) שופר אין חותכין אותו בדבר שהוא משום שבות במגלא פרש"י דהוי מלאכה כלאחר יד. והנה דלא שרינן מלאכה כלאחר יד משום מצוות שופר. וכן ריש אלו דברים לא שרינן חתיכת יבלתו דפסח אפילו ביד ובשיניו דהוי כלאחר יד. הנה דשרינן משום פסידא יותר ממשום מצוה. וצריך לומר דשאני הא שההפסד לפנינו שהגשמים מקלקלים דופני הבית. מה שאין כן לנמורי