אבני נזר אורח חיים קנב

דאין בו ליבון, מיהו לפי מה שכתבתי לעיל אות יוד דבגד חדש מלובן לכולי עלמא לית בי' משום ליבון כלל יש לומר דהתם בגד חדש מלובן הי'. על כל פנים יצא לנו דבגד חדש מלובן ואין בו לכלוך ומעט מים אין מקום להחמיר כלל. אולם העיקר נראה לי דמהתם מוכח דבאין בו לכלוך ומעט מים אין בו משום ליבון. דדוחק לאוקמי בבגד כי האי. ואין לדחות כלל דהתם יין הוה וכפרש"י. דהא קיימא לן בסימן שי"ט ובסימן של"ד דביין לא גזרינן משום סחיטה. ועל כורחין סבירא להו דהתם מים הוה: יח) נשוב למקור דין שרייתו זהו כיבוסו ונבאר טעם הפוסקים דדוקא ביש בו לכלוך. דהנה קשה טובא בסוגיא דזבחים דמתחילה פשיטא לי' להש"ס דאם עור בר ליבון אסור ליתן עליו מים משום כיבוס וחידש רבא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לא שמי' כיבוס. ומקשה אי הכי בגד נמי. ומשני בגד שרייתו זהו כיבוסו. רבא לטעמי' דאמר רבא זרק סודר למים חייב. ואם כן איך אמר רבא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס. הא עיקר כיבוס בבגדים דבהו בלא כסכוס הוה כיבוס, והכי הוה לי' למימר בעור לא הוי כיבוס בלא כסכוס. ועוד דמאי רבא לטעמי'. הא אנן הוה סבירא לן בכל מילי שרייתו זהו כיבוסו ורבא חידש דבעי כסכוס, והכי הוה לי' למימר הני מילי בעור אבל בבגד כו' סוף דבר שטחיות הסוגיא קשה למעיין באמת. עוד קשה לי שבסמ"ג ובספר יראים כתבו תולדה למלבן הא דאמרינן בזבחים זרק סודר למים חייב. ולמה יחשב תולדה כיון דזהו כיבוסו הוא אב מלאכה כמו כיבוס ממש. וכהאי גוונא במלאכת בישול. קולייס האספנין שהדחתו בישולו חשיב הרמב"ם בכלל אב מלאכה עיין שם ואל תטעה בלשון גמר מלאכתו שנשנה שם. דכבר ביארנו הלשון היטב באגלי טל במלאכת בישול עיין שם]: יט) ליישב כל זה נקדים לבאר מלאכת הסחיטה. והנה דעת הרמב"ם שהוא מכלל מלאכת הליבון כמו הגסה ממלאכת הבישול. ומשמע מדבריו דעל ידי הכיבוס הבגד בולע המים. והרי המים בתוך הבגד מעורב עם הלכלוך שבתוך הבגד ונעשו המים מלוכלכים בתוך הבגד. וכשסוחטים מתנקה הבגד ממים מלוכלכים. אבל הרמב"ן כתב דסחיטה תולדת צובע בדרך מלבן. והכסף משנה כתב שלא ירד לסוף דעת הרמב"ן דארכבי' אתרי ריכשי אצובע ואמלבן: כ) והנראה לי בדעת הרמב"ן דאפילו סוחט בגד מלובן ממים נקיים יש בו מלאכה: ואף שאינו דומה למלבן שמנקה הבגד מלכלוך. וזה אין בו לכלוך. מכל מקום כשהבגד שרוי במים. הרי כהה מראה הבגד כנראה בחוש שתיכף שבא מים על הבגד אבד מראיתו [ומשום שהמים אין בו שום גוון כנודע. וכשמובלע בבגד מתפזר מראה הבגד בתוך המים] על כן על ידי סחיטת הבגד שחוזר מראה הבגד למקומו דומה לצובע. רק שצובע מוסיף מראה חדשה. וסוחט לוקח המים וממילא חוזר מראה הראשון כעין מלבן שלוקח הלכלוך ונשאר מראה הבגד. על כן היא תולדות צובע. ועיין היטב בזה. וכן משמע בכל הני מקומות דחשו רבנן שלא ירטוב הבגד במים דילמא אתי לידי סחיטה. ולא משתמיט בשום מקום לומר שאם הבגד נקי ומלובן מכל והמים נקיים לא ניחוש לסחיטה: כא) ועוד ראי' לזה דמלאכת סחיטה היא רק ניגוב הבגד מדברי רש"י ביצה (דף ט'.) בדיבור המתחיל שוטחן בחמה והן נגובין מאליהן. מבואר שאם הי' מנגבן בידים הי' אסור. ועל כורחין דחשיב הניגוב מלאכה. והיינו כעין סחיטה. כב) ובאמת שדברי רש"י צריכין ביאור. דלמה יחשב מעשה, והרי בסנהדרין (דף ד') כפתו בחמה ומת חייב. וכן מלאכת בישול שמתבשל מאליו. והנראה לי בזה. על פי דברי רש"י ביצה (דף י"ב:) דמלילה הוי מלאכה כלאחר יד. וביאר הרב בקונטרס אחרון סימן תק"ז דאם לוקח החטין מהשבולת ממש הוי' דש דמה לי ביד או בכלי. רק משום שמולל השבולת והזרע יוצא מאליו אינו כדרך מלאכה שעושה הדישה בידים ממש עיין שם. וכן הם דברי הש"ס שבת (דף ע"ג:) האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי אין דרך פריקה בכך ועיין שם ברש"י. והיינו שכיון שדרך המלאכה בגופו חשיב על ידי כחו כלאחר יד. והכא נמי כיון שכל סחיטה בידיו. אם כן כשרק גורם שמניחן בחמה והם מתייבשים מאליהם חשיב כלאחר יד. ועיין בהשגות הראב"ד פרק כ"ב מהלכות שבת הלכה ט"ו. ואין להקשות דמכל מקום יהי' אסור מדרבנן כמו כל מלאכה כלאחר יד. לא קשיא. שהרי במבשל בחמה דמותר אפילו לכתחילה פרש"י (דף ל"ט) משום דאין דרך בישולו בכך. וקשה כנ"ל, וצריך לומר כיון שמתבשל מאליו אחר כך שלא על ידי מעשיו לא גזרו בכלאחר יד וכהאי גוונא כחו בכרמלית לא גזרו: כג) ועוד נראה לבאר מה שכתב הרמב"ן הובא בהרב המגיד שסחיטת בגדים תולדת צובע כדרך מלבן. דהנה הרמב"ם כתב המכבס בגדים הרי זה תולדת מלבן וחייב [מה שכתב שהוא תולדה כי האב הוא המלבן את הצמר ובגדים היא תולדה] והסוחט הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב. שהסחיטה מצרכי הכיבוס כמו שהגסה מצרכי הבישול. והנה הא דהגסה צורך הבישול. היינו דאף שהמבשל חייב. המגיס גם כן חייב ונזכר לעיל הלכה ד'. והחיוב הוא משום שקירב בישולו כמו שכתב הרא"ש. ומשמע דהאי טעמא נמי בסוחט. והיינו דמכבס מוציא הלכלוך מהבגד ועדיין נשאר בו לכלוך המים שמשנים מראהו לזה בא הסחיטה להוציא לכלוך המים [ואין הפירוש משום שלכלוך הבגד נשאר בתוך המים. דאם כן אם לא הי' מוציא המים מהבגד רק שמנגב הבגד לא הי' בו שום חיוב. דכיון שהמים מתנגבים הרי נשאר הלכלוך בבגד. ובביצה (דף ט'.) מי שנשרו כליו בדרך שוטחן בחמה פרש"י והן נגובין מאליהן. מבואר שאם הי' מנגבן בידים הי' זה כיבוסו. היינו שהי' נחשב כמו סחיטה שמנקה הבגד מהמים שהמים עצמם נחשבים לכלוך לבגד כמו שכתבתי] ויען שידוע שאף אם לא יסחוט במשך זמן מה יתנגבו מאליהן. ואין הסחיטה רק קירוב ניגוב על כן מדמה אותו הרמב"ם למגיס שהוא מצרכי הבישול שמקרב בישולו. כן הסוחט מקרב נקיון הבגד ממים: כד) ועתה נבאר דברי רמב"ן שכתב שסוחט תולדת צובע ואינו מובן דמה ענין זה לצובע. ונראה דקשיא לי' לרמב"ן על נקוי הבגד ממים כיון שהמים אף בלא סחיטה יתנגבו מאליהם. וקיימא לן דכל דבר שסופו ליעשות מאליו הרי הוא כאלו כבר עשוי. אף לרבנן דפליגי על ר' שמעון בכל העומד לזרוק