אבני נזר אורח חיים קנא

נראה ליישב קושיית השער המלך לדעת הפוסקים דאפילו באין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וההוא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה משום שהוא דרך לכלוך. אם כן למה הוצרך ר' יוסף בביצה (דף י"ח.) לאסור טבילת בגדים גזירה שמא יסחוט [ובטבילת שאר כלים אטו בגדים] הלא כשאין לבוש בהם מדינא אסור. ולהנ"ל ניחא. בודאי אם הי' אסור בכל בגדים מדינא. לא הי' שייך לגזור טבילת כלים אטו טבילת בגדים. ואיסור כיבוס ידוע לכל אדם. אלא משום דבלבנים לגמרי אין כאן איסור ליבון. והוצרכו לגזור משום סחיטה. על כן גזרו בכל כלים דאם יתירו בשאר כלים יטבלו גם בגדים ואין הכל יודעין שבבגדים יש טעם גזירת סחיטה. על כן לא הי' ר' יוסף יכול לומר כיון שבבגדים ישנים אסור יגזרו בכל כלים אטו בגדים ישנים. דאטו בגדים ישנים לא שייך לגזור כלל. אולם סחיטה ודאי אסור בכל בגדים. דזה גופה חשיב ליבון מה שמנקהו מהמים כמו שיבואר לקמן באריכות. ועל כן שפיר גזרו בכל כלים אטו בגדים חדשים וחדשים אטו ליבון. וכהאי גוונא אמר רבה שם דגזירה יום טוב אטו שבת ושבת משום שמא יעבירנו ולא גזרו הוצאה ביום טוב אטו שבת. ומשום דאיסור הוצאה בשבת ידוע לכל. אבל לגזור טבילת כלים אטו העברה לא ידוע. והכי נמי בנידון דידן]: יא) והמגן אברהם כתב דלדעת יש אוסרין אלו דרך לכלוך שרי. ולדידי קשיא עליו בתרתי כמו שאבאר. דהנה שיטת המתרצים ההוא דנדה מערמת וההיא דהולך להקביל משום דהוא דרך לכלוך ולא דרך ליבון דומיא דמקנח ידיו במפה וספוג באלונטית דשרי. והובא ברמ"א סעיף י' דאין צריך להסיר המים בכח קודם שיקנחם במפה. ועל מה שכתב המחבר דטוב לזרוק המים בידו בכח כתב המגן אברהם בס"ק כ"א אבל מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך. ולדידי הא ליתא דהמתירין כשאין בבגד לכלוך היינו דוקא בשרי'. אבל לא בשפשף ידיו במפה דהיינו כסכוס. שהרי בעור לא שרינן אלא לתת עליו מים אבל לא לשפשף בידיו ומשום דחשיב כסכוס. ועל כן. לא כתבו התוס' והסמ"ג והרא"ש והתרומה הראי' מסיפוג אלונטית רק על התירוץ של דרך לכלוך לא על התירוץ דדוקא ביש לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. דבזה אינו מתורץ כלל הא דסיפוג אלונטית: יב) שוב הגיע לידי ספר אור זרוע וראיתי שכתב התירוץ דדוקא כשיש לכלוך על היתר סיפוג אלונטית וקנוח ידיו. וכתב עוד שם אבל בבגד שאינו מלוכלך אינו מתלבן עד שיסחוט מבואר דאפילו בכסכוס אין איסור באין לכלוך וכדעת המגן אברהם: יג) אך בספר הישר סימן רל"א זה לשונו ויש דברים ששרייתם זהו כיבוסם כגון הני דבני כיבוס וליבון נינהו כדפריך לעיל. אבל בבגד שמלבנין אין שרייתה כיבוס על ידי מים נמי. שהרי מעשים בכל יום שמקנחין את הידים אחר נטילה במטפחת ובסדינין ומפות בשבתות ובימים טובים. וכן אשה טובלת בבגדי' שהוא לכלוך וכן עור [טעות סופר עוד] כיוצא אמרינן בזבחים דשרייתה לאו כיבוסה אלא אם כן יכבסם כדמפרש התם עד כאן לשונו. ודברים אלו הם דעת האומרים שאין שרי' כיבוס אלא בבגדים שצריכין להתכבס שיש בהם לכלוך. אבל בגד המלובן אין שרייתה כיבוס. ומה שכתב אשה טובלת בבגדי' שהוא לכלוך. היינו דלגבי בגד מלובן דשרי' לכלוך. והנה מדמה לי' לעור משמע דאין היתר אלא בשרי' לבד. אבל שפשוף לא אפילו אינו סוחטו דלא כאור זרוע. וגם מדהביא ראי' מסיפוג אלונטית משמע דסיפוג לא דמי לשפשוף וצריך עיון. מיהו הפוסקים הביאו דברי ספר הישר ההיתר משום שהוא דרך לכלוך ואין להעמיד יסוד על דברי ספר הישר שבידינו ונקטינן לפי שיטה זו דבאין בו טינוף לא אמרינן שרי' זהו כיבוסו ואין איסור אלא אם כן סוחטו: יד) ותדע עוד דבכסכוס אסור אפי' אין בו לכלוך. שהרי הרא"ש מתיר אפילו במתכוון ללבנו ואם כן יהי' מותר ח"ו לכבס בגדים ישנים בשבת. וזה שקשה על המגן אברהם שכתב דליש אוסרין דרך לכלוך שרי. אבל לא להמתירין. ואזיל לטעמי' דלדידהו טעם היתר סיפוג אלונטית משום שאין לכלוך באלונטית וליתא וכן משמע ברמ"א שכתב דעה ראשונה בסתם דבגד שאין עליו לכלוך שרי לתת עליו מים. משמע דסבירא לי' דהעיקר כמתירין. ובסעיף י' כתב דנוהגין כמתירין דרך לכלוך. משמע דמתירין נמי מודו בהא. ומה שהוצרכו לתרץ בהא דנדה מערמת משום שאין בו לכלוך. משום דלא סבירא להו דטובלת בבגדי' חשיב דרך לכלוך. ועוד קשה עליו כדבעינן למימר לקמן: טו) עוד כתב הבית יוסף בשם סמ"ג דמותר, לקנח ידיו במפה. דאינו אלא מעט מים. ואינו מתכוין ללבן ואינו אלא דרך לכלוך. וכן כתב הטור ולנגב ידיו במפה שרי שכיון שאין בו אלא דבר מועט אין בו ליבון. וכן דעת היראים הובא לעיל דטעם היתר סיפוג אלונטית משום שאינו אלא מעט מים לא הוי ליבון. ועיין בהרב שלחן ערוך בקונטרס אחרון שהאריך בטעם היתר מעט מים: טז) ולענין הלכה פסק הרב בשלחן ערוך דאפילו אין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וטעמו ונימוקו עמו. שכן דעת המחבר בסימן שי"ט ובסימן של"ד. ואפילו במעט מים כשאין מתכוין לליבון דבזה אין למחות ביד המקילין. דיש שני טעמים כנ"ל. מכל מקום ירא שמים יחמיר לעצמו בשל תורה [ואין היתר אלא דרך לכלוך בגד שאין עליו לכלוך. אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור להעבירו על ידי ניגוב ידיו אף שהוא דרך לכלוך שמעביר טינוף יותר גדול]: יז) ולפענ"ד נראה דבגד שאין עליו לכלוך ומעט מים. אין מקום לחוש לאיסור תורה. שהרי ריש במה טומנין רבה חזי להאי דמנח דסתודר אפומא דכובא ואנח נטלא עלי' נזהי' רבה. אמר ליה ר' זירא אמאי. אמר לי' השתא חזית. לסוף חזי' דקא מעצר לי'. וקשה להפוסקים דאפילו אין עליו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. למה לי' משום גזירת סחיטה. תיפוק לי' דהוא גופה איסור תורה. אלא ודאי אפילו לפי סברא זו מותר במעט מים (והא דכתב רמ"א ויש אוסרין אף שהוא מעט מים יבואר לקמן איה"ש]. ואין לומר דהתם חשיב דרך לכלוך. דזה אינו דלא מבעי' לדעת הר"מ מרוטנבורג דאפילו לקנח כלי לא חשיב דרך לכלוך ודוקא בניגוב ידים שהם מלוכלכות. אלא אפילו אם נאמר דלא כהר"מ. היינו בקינוח כלי שענינו להסיר לכלוך המים מהכלי אל הבגד. על כן חשיב לגבי הכלי דרך לכלוך. אבל כשזב מים מכלי נקי. ודאי לא חשיב דרך לכלוך כאלו נותן מים על הבגד, דמאי שנא, אלא ודאי הם סבירא להו דהתם מעט מים הי' דבזה כולי עלמא מודו