אבני נזר אורח חיים קנ

חייב כמו זורה ורוח מסייעתו משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בבבא קמא (דף ס'.). אך הא ליתא שהרי במנחות (דף נ"ו:) הניח שאור על גבי עיסה ונתחמצה חייב עלי' כמעשה שבת פרש"י כי היכי דמחייב מניח בשר על גבי גחלים ונצלה מאליו. ואי אין חיוב בנעשה אחר כך ממילא רק משום מלאכת מחשבת. מה ראי' מזה לחימוץ מנחות. וצריך לומר כפשטו דסבירא ליה שריה אינו כיבוס בעצמותו. אך כוונתו לצחצחו משוי לי' כיבוס משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכהאי גוונא בבבא קמא (דף ס'.) מחשבתו משוי' לגרמא מעשה משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אך קשה להמציא סברא כזאת בלי משמעות מגמרא משום קושיא לבד. וכל קושיא יש לה תי'. וקושיא זו עצמה תרצו בה הראשונים תירוצים. ואחד משום שאין בבגד טינוף ובגמרא לא אמר אלא בלשלשת, ויש אומרים משום שהוא דרך לכלוך]: ו) ונראה דסברא זו נלמד מסוגיא דפרק דם חטאת עצמה שכולה מוקשה. דמתחילה פשיטא לי' להש"ס שאם עור בר ליבון. אסור ליתן עליו מים משום כיבוס. וחידש רבא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס. ומקשה אי הכי בגד נמי. ומשני בגד שרייתו זהו כיבוסו. רבא לטעמי' דאמר רבא זרק סודר למים חייב. עד כאן בגמרא. וקשה אם כן איך אמר רבא כל כיבוס דלית לי' כסכוס כו' הא עיקר כיבוס בבגדים. דבהו בלא כסכוס שמי' כיבוס. והכי הוה לי' למימר בעור לא שמי' כיבוס בלא כסכוס. ועוד דמה רבא לטעמי'. הא אנן הוה סבירא לן בכל מילי שרייתו זהו כיבוסו. ורבא חידש דבעור בעי כסכוס אבל בבגד מודה, ואין זה חידוש רבא במה דאמר זרק סודר כו' הא אנן הוה סבירא לן יותר מזה דאפילו בעור כן. ואם חדושו של רבא החיוב. דלדידן לא הוה סבירא לן רק לאסור. זה אינו נצרך להתירוץ. סוף דבר שטחיות הסוגיא קשה למעיין באמת: ז) על כן נראה מוכח סברת ריב"א דבעצמותו לא שמי' כיבוס בלא כסכוס אפילו בבגדים. ועל כן אמר כל כיבוס דלית לי' כו' שאף בבגדים כן בעצמותו אך הש"ס משני דבבגד מחשבתו משוי לי' לשריה ככיבוס כיון שמכוין לצחצחו ומתכוין שתצא הלכלוך מתוכו כדי ללבנו. אבל בעור שדעת הרמב"ם ז"ל וכן מסקנת האחרונים דאין חייבין בעור על כיבוסו ופרשנו לעיל סימן קנ"ז דאף דהש"ס מוכיח מקרא דיש כיבוס בעור. היינו שבולע. ובכיבוס יוצא הבלוע לחוץ. ועל כן בדם חטאת מחויב לכבסו להוציא הדם לחוץ. אבל לענין שבת שהמלאכה הוא מלבן. ואין הבלוע שבתוכו משנה מראהו. ועל כן אין הכיבוס מלבנו. רק מדרבנן אסור. כיון שהוא כיבוס. ואם כן זה שמעביר מים על הלשלשת אינו מתכוין רק להעביר הלשלשת שעל העור למעלה לנקותו אבל לא להוציא הבלוע כיון שהבלוע אינו מקלקל מראהו מה איכפת לו בבלוע שבתוך העור. והרי כיבוס הוא להוציא הבלוע כנ"ל באריכות. והוא אינו מתכוין לזה כלל. על כן דוקא בכסכוס אסור דשמי' כיבוס בבגד בעצמותו שוב בעור אסור מדרבנן. אבל שרי' שאין שמי' כיבוס רק מחמת מחשבתו להוציא הבלוע. ובעור סל אינו מתכוין לכך כלל. והמקשן דהוה סבירא לי' דשרי' אף שאין בו כסכוס שמי' כיבוס בבגד בעצמותו. קשיא לי' מבגד לעור כיון דעור נמי בר כיבוס הוא גבי כיבוס דם חטאת. גם שריה יחשב כיבוס כמו בבגד ותירץ רבא דבלא כסכוס לא שמי' כיבוס בעצמותו. רק מחמת כוונתו ומחשבתו. ובעור אין כוונתו להוציא הבלוע כלל וקאמר רבא לטעמי' דאמר זרק סודר למים חייב. וקשה דהלכה רווחת נדה מערמת וטובלת בבגדי' ונימא שרייתו זהו כיבוסו. ובלא דרבא לא הוה קשיא ממתניתין דבר שיש עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט אבל במים לא. דיש לומר דאין אסור אלא מדרבנן. ובמקום מצוה מותר כמו שתירצו התוס' על הקושיא דנגזור משום סחיטה. דמצוה שאני. כן היינו יכולין לומר על שרי'. אך לרבא דאמר חייב. על כורחין לומר כסברת רבא דהכא אסור משום הכוונה. ועל כן ניחא הא דנדה מערמת וטובלת בבגדי']. ובעור אין כאן כוונה להוציא הבלוע כלל. והנה נתבאר שיטת ריב"א: ח) ואין לפקפק ולומר בהי' עליו לשלשת ומעביר המים מנא לן דלהוציא הלכלוך שבתוכו גם כן מתכוין. אימא שרק להעביר הלשלשת שלמעלה לבד מתכוין, והא אין איסור רק בהוצאת הבלוע כנ"ל. ואם כן אף בהיתה של בגד נמי יהי' מותר להעביר עליו מים עד שתכלה. לא קשיא. שהרי כתב הריב"ש הובא בכסף משנה פרק כ"א הלכה ג' במכבד כיון שלתיקון הבית מתכוין, אם משוה גומות. הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשובה כוונה לענין השוואת גומות עיין שם, ודוקא בעור כיון שאין הוצאת הלכלוך תיקון לעור והוא רק לתקן מתכוין. וכן בנדה טובלת בבגדי' כיון שרק לטהרה מתכונת ואין זה תיקון בגופו. על כן לא חשובה כוונה ללבן תיקון דגופו: ט) שיטת הרבה פוסקים הובאו ברמ"א סימן ש"ב סעיף ט' דדוקא בשיש עליו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו דומיא דהיתה עליו לשלשת. ובתוס' ישנים פרק יוד דיומא ביארו יותר דדוקא היכי דאיכא טיפת דם או לכלוך. אבל היכא שהבגד שחור מחמת שנלבש כו' או שהי' לבן לגמרי ואין בו שום טינוף אלא שנצרך ללבן עדיין. לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. והרא"ש ז"ל פרק י' דיומא ביאר יותר וזה לשונו אבל אם הבגד הושחר מחמת לבישה או תשמיש, וכל שכן לבן לגמרי אלא שרוצה ללבנו יותר לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. הנה מבואר ברא"ש דאפילו רוצה ללבנו יותר לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. אך בספר התרומה בפסק כתב וזה לשונו אבל אם לא הי' טינוף על הבגד וגם לא הי' מתכוין לכבס הבגד וללבנו אין כאן איסור כיבוס וליבון עד כאן לשונו. מבואר דבמתכוין אפילו לא הי' טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וכן הבית יוסף כשהעתיק דברי הרא"ש דילג תיבת אלא שרוצה ללבנו. והרמ"א כתב ויש אוסרין בכל ענין עד כאן לשונו: י) ומכל מקום נראה לי דדוקא בבגד שאינו מלובן כל צורכו כגון בגד ישן וכהאי גוונא ומה שהקשו הפוסקים מנדה מערמת. ולא תירצו דמיירי שבגדי' מלובנים כל צורכן. משום דסתמא דמילתא לאו הכי הוא בפרט [דהתם שאין לה בגד להחליף]. מסתמא אין בגדה חדש] אבל במלובן כל צורכו מה ליבון שייך בי'. וזה שהתוס' ישנים כתבו אבל היכי שהבגד שחור משמע שלולי זה אין צריך לדבר מזה ואפילו כסכוס מותר. אלא שראיתי להרב מלאדי בשלחן ערוך שלו שכתב דעת הפוסקים דאפילו בגד שאין עליו שום לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. אף אם ליבונו מצהיל מאוד. וצריך עיון מנין לו זה. [ולפי מה שכתבתי