אבני נזר אורח חיים קמט

הישר דביין לא שייך ליבון אפילו כי סחיט לי'. ב] דעת ר"י בעל התוס' דיין אף שאין כיבוסו משום ליבון מכל מקום כי סחיט לי' חייב. ועל כן מסננין היין בסודרין דאין בכיבוסו משום ליבון. ומכל מקום מסוכריא דנזייתא אסור להדיקו דיש בסחיטתו משום ליבון. [אך לא גזרינן דילמא אתי למיסחט רק במים] אך בשמן גם התוס' מודים דאין בסחיטתו משום ליבון. ועל כן הוקשה להם (דף קמ"ה) בהא דלא ליהדק אידרא אפימא דשישא עיין שם. ג] שיטת הרא"ם בספר יראים גם כן דאין ביין משום כיבוס רק בסחיטתו יש בו משום כיבוס ויותר מזה דגזרינן דילמא אתי למיסחט. אך הוסיף דאף בבכר יש בסחיטתו משום כיבוס וגזרינן בי' דילמא אתי למיסחט. ונראה דהוא הדין בשמן, וכן דעת הרמב"ם ז"ל להדיא דיש בשמן בסחיטתו משום כיבוס. ולכל הפוסקים הנ"ל אין ביין בכיבוסו משום מלבן. ד] שיטת הר"ן דאפשר דיש ביין בכיבוסו משום מלבן, וראייתו מלאכלה ולא לכביסה. אך במשקים שאין מלבנין אף בסחיטתן אין בהם משום ליבון, והטורי זהב דחה ראיית הר"ן מלאכלה ולא לכביסה. דההיא בחמר חורין: יח) ולענין הלכה בשלחן ערוך סימן שי"ט דיין בסודרין מותר, אבל לא מים משום ליבון והקשה הטורי זהב הא יין מלבן, וראי' מלאכלה ולא לכביסה. ותירץ בסימן ש"ב דההיא בחמר חורין. והנה הבין הטורי זהב בדעת השלחן ערוך דסבירא ליה יין אינו מלבן וכן כתב הרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו, וכן בסימן של"ד פסק המחבר בטלית שאחז בו אור נותן מן הצד שאר משקין אבל לא מים. כתב הרב בשלחן ערוך דמותר ליתן עליו משקין שאינם מלבנים. כוונתו אבל לא מים ויין חורין: הנה עד כה נתבאר מה הם דברים המתלבנים ומה הם המלבנים. ועתה נבאר מהו הליבון: סימן קנט. א) בפרק דם חטאת (דף צ"ד:) למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה של עור נותן עליו מים עד שתכלה. ומסקנא אמר רבא כל כיבוס דלית בי' כסכוס לאו שמי' כיבוס. אי הכי בגד נמי. בגד שרייתו זהו כיבוסו: והנה דין שריית בגד זהו כיבוסו הוא הלכה ברורה בש"ס וכל הפוסקים. זולת שהרמב"ם מספק עלינו שלא הביא כלל דין זה בפירוש שחייב חטאת. רק בפרק כ"א בפרק השבותים כתב הי' עליו לשלשת לא יתן עליו מים. והנה בספר שער המלך כתב דרב אשי וזעירי פליגי אהא דרבא יעוין שם. ולפי זה יש לומר דהרמב"ם ז"ל דחה הא דרבא מהילכתא, וכמו כן ראיתי בספר חיי אדם שעמד במה שהשמיט הרמב"ם מימרא דרבא. ותירץ דהרמב"ם הוקשה לו קושיית התוס' מהא דיומא (דף ע"ז:) דעובר עד צוארו במים. ובברייתא צריך לומר שרבא מפרש בלא בגדים. אבל מדחזינן באמוראי שם שהתירו עם הבגדים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת תפח חלוקו. שמע מינה דלית להו הא דרבא: ב) אך ראיתי בחידושים מהרמב"ם שנדפסו בראש ספר מעשה רוקח וזה לשונו. ראיתי לעורר אותך על מה שיכשלו בו תמיד. וזה הרבה מפתאים כשיפול על מלבוש וכיוצא בו טינוף ירחצו אותו באופן יעברו עליו המים או ינענעו אותו במים עד שיסור אותו טינוף ולא יסחטו אותו וכו' ולא ידמו שיש בזה איסור הואיל ולא יסחט אותו מלבוש כו' וזה כמו שאמרו הקדמונים יציבא בארעא כו' הסחיטה לבגד השרוי נאסרה להיותה חלק מכיבוס ואיך יצויר שמותר עצם הכיבוס מפני שלא יסחט כו' וזה טעות מפורסם ועשיית מלאכה עד כאן לשונו. הרי מפורש בדבריו דשריית בגד במים חייב מן התורה מדכתב שהוא קל וחומר מסחיטה. ומדסיים שהוא עשיית מלאכה על כורחין דין זה הלכה ברורה בלי חולק. ומה שלא הביא הרמב"ם דין שרייתו זהו כיבוסו דסתמא הכי כדסלקא דעתא בפשיטות בזבחים (דף צ"ד.) דאפילו בעור חייב בנתינת מים. ורבא שאמר דלא הוה כיבוס בלא כסכוס הוצרך לומר דבגד שרייתו זהו כיבוסו: ג) והנה הראשונים ז"ל הקשו אהא דשרייתו זהו כיבוסו מההיא דפרק קמא דביצה דנדה טובלת בבגדי' ומההיא דיומא (דף ע"ז:) ההולך להקביל פני רבו ביום הכיפורים עובר עד צוארו במים ואינו חושש. ודעת הרא"ם בספר יראים דכל הנהו בשל עור. ודחה דברי המחלקים דדוקא ביש בו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. דאף דתירוץ הש"ס דשרייתו זהו כיבוסו הוא על המשנה דהיתה עליו לשלשת. מתניתין אורחי' דמילתא קתני. והא הש"ס מסיק רבא לטעמי' דאמר זרק סודר למים חייב. ולא הזכיר בדבריו לשלשת. והביא ראי' לדבריו מדברי ר' יהודאי גאון שכתב אי נפל חמרא על לבושא אסור למשדא עלי' מיא דאמר רבא פרק דם חטאת כו' היינו דשרייתו זהו כיבוסו. הנה דאף בלא לשלשת אמרינן זהו כיבוסו עד כאן תורף דבריו. ואינו מובן מאחר שהוא עצמו פסק דביין לא שייך כיבוס דאין זה ליבון אלא טינוף. אם כן היין שנפל עליו הוא עצמו הטינוף. ושפיר אמרינן בי' זהו כיבוסו כשנותן עליו מים להסיר היין שהוא טינוף בגד וצריך עיון. גם לא חילק בין דרך לכלוך לדרך ליבון. והא דמותר למקנח ידיו במפה וכן מסתפג באלונתית משום דמים מועטים לא חשיב ליבון בהכי. וכן כתב שמנהג כשר כשאדם רוחץ ומקנח ידיו במפה שינערם בכח שלא ישאר ריבוי מים על ידיו. והנה הרא"ם ז"ל הוא המחמיר שבכולם ולא קיימא לן כוותי': ד) שיטת התוס' ישנים בפירוש ביומא (דף ע"ז:) בשם ספר הישר. וכן נראה דעת הר"מ מרוטנבורג דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא בדברים שמתכבסין מהרה. וההיא דנדה טובלת בבגדי' בדברים שצריכין כיבוס הרבה. וזה דעת הר"מ שחילק בין בגד פשתן בין שאר בגדים. ודוקא בגד פשתן אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וסברת הר"מ מדנקט רבא סודר במילתי' והטור תמה עליו ולא קיימא לן כוותייהו. ולא הובאו דבריהם בשלחן ערוך: ה) שיטת הריב"א [שכתב לתרץ הקושיא מהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי'] דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא כשמתכוין לצחצחו. אבל לא בטובלו לטהרה. ועל כן התיר לשפוך מים על בגד שנפל עליו מי רגלים כדי לבטלן ויהי' מותר להתפלל ולכאורה יש לומר כיון שאין מכבס בידים רק הבגד מתכבס במים מאליו חשיב ירחא. רק במתכוין לצחצחו