אבני נזר אורח חיים קמח

והוצאה בשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכיפורים. ודחי שאני שעיר המשתלח דהכשירו דיום הכיפורים בכך. ופרש"י דומיא דתמידין דקרבין בשבת. הרי דתמידין חשובין מצוותו בכך. ושעיר המשתלח כשחל יום הכיפורים בשבת לא חשיב מצוותו בכך. כיון שרק אירע דאיקלע בשבת [ועיקר דברי רש"י ביארנו במקום אחר] וכעין זה בשבת (דף כ"ד ע"א) מהו להזכיר חנוכה במוספין כיון דלית בי' מוסף בדידי' כו'. הרי דתפלות הקבועין ליום שייכים להמאורע אבל אין שייך המאורע לחבירו וכן נידון דידן מילה וקצירת העומר אינם שייכים לשבת. ורק דחוי' לכן דין זה לתירוץ הב' צריך עיון]: יא) שיטת התוס' סוף פרק י"ד דשבת ור"י פרק קמא דכתובות דביין חייב נמי בסחיטה משום ליבון דמתלבן קצת. ומכל מקום מסננין היין בסודרין דאין אדם חושב לסוחטו. ולשיטתם נמי צריך לומר דההוא דריש במה טומנין הובא באות א' מים הוה כיון שאין אדם יכול לנקותו מחזותו וריחו. ומכל מקום כי סחיט לי' אסור משום ליבון דמתלבן קצת. ויש לעיין האי אסור חיוב גמור הוא. או איסורא דרבנן. ואין לדקדק מלשון אסור שרק מדרבנן. שהרי התוס' מסיימים או משום מפרק כמו סוחט זתים וענבים והוא דאורייתא כמבואר בדבריהם במכלתין (דף קמ"ה.) בדיבור המתחיל כבשים. דלפי האמת המשקה היוצא על ידי הידוק בגד יש בו חיוב דש מדאורייתא. ועל כן יש לומר דמשום מלבן נמי מדאורייתא. ומלשון התוס' מתלבן הבגד קצת "והוא מכבס" משמע שהוא דאורייתא. ויש לדקדק כיון דאין אדם חושש לסוחטו משום האי ליבון קצת למה יתחייב. יחשב כחצי שיעור דפטור. משום דבשבת מידי דחשוב בעינן. ונראה דדמי להא דכתבו התוס' ריש פרק המוציא יין בשם ר"י דחולב חייב בכדי גמיעה כמו מוציא. אף דאין אדם טורח לחלוב פחות מכגרוגרת. כיון דבתר דחליב לי' חשוב בעיניו עיין שם היטב. והכא נמי אף שאין אדם חושש לטרוח לסוחטו משום האי ליבון מועט. מכל מקום כי סחיט לי' חייב: יב) ומכל מקום נראה לי שהתוס' מודים בשמן דלא שייך בי' ליבון. וראי' מהא דהקשו בדף קמ"ה.) בדיבור המתחיל כבשים לרש"י דפירש דכיון שאין המשקה גדל בתוכו לא מחייב משום דש אמאי אסור להדוקי אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. הא אפילו סחיט לי' ליכא איסורא דאורייתא. הרי דמשום שכתבו בסוף פרק י"ד דההוא בכד של שמן. על כן פשיטא להו דלא שייך מלבן רק דש. וכן דעת הרמב"ן בחידושיו הביאו הרב המגיד דליבון בין במים בין ביין. וראייתו מלאכלה ולא לכביסה [ולפי זה נראה קצת דעת התוס' דגם בשכר לא שייך ליבון ודווקא ביין] ולשיטתם ההוא דמפנין דיש סחיטה בשער גם כן לענין דש: שיטת הר"א ז"ל ממיץ בספר יראים והרמב"ם: יג) כתב הספר יראים מלאכת מלבן דההוא דריש במה טומנין שכר הוה. ועל כן כתב דשכר נמי שייך בי' ליבון וכל שכן יין.[ולא עוד אלא דגזרינן בי' דילמא אתי למיסחט]. וכן מוכרח לדעת הרמב"ם שהעתיק דין סחיטה בשער במלאכת מלבן. מוכח דשמן נמי שייך בי' ליבון. וכן הוכחתי לעיל סימן קנ"ז אות י"ג בראיות ברורות דלרמב"ם לשיטתו מוכרח דההיא דסחיטה בשער לענין מלבן נשנית עיין שם. וכן משמע עוד קצת מדבריו פרק כ"ב הלכה ט"ז ולא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה עד כאן. הרי דהביא גזירת סחיטת שמן במלאכת מלבן עיין שם: יד) מיהו על כרחך ההיא דטפוח בשמן משום דש הוא. דהא טפוח הוא ביד כמו שפרש"י והעתיקה הרב המגיד. וביד פשיטא דלא שייך ליבון. שהרי אם נתלכלך ידו בטיט רוחץ כדרכו. ופשוט. אלא ודאי משום דש. ובזה מיושב קושית שלטי גבורים ריש פרק חבית לדעת רמב"ם דיש סחיטה ביד. אם כן כי פריך בפרק מפנין אהא דמביאה בשערה דעבדה סחיטה יקשה אמביאה בידה. ולהנ"ל לא קשה לרמב"ם לשיטתו דשיעור דש במשקין נמי כגרוגרת. הוה חצי שיעור לענין דישה: טו) ובהכי ניחא לישב דברי רמב"ם פרק ב' מהלכות שבת שכתב ואם אפשר לשנות משנין שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. וכתב הכסף משנה משום דבשער ממש מוסיף איסור סחיטה. אף דחיובא ליכא איסורא איכא. וקשה טובא דאכתי למה לא כתב עצה ראשונה שבגמרא מביאה בידה. והרי לרב אשי שפירש מביאה בכלי דרך שערה. מכל מקום מפורש בברייתא דאם סיפק בידה מביאה בידה אף שיש עצה דתלוי בשערה. ולכאורה תמיהא גדולה: טז) ולהנ"ל ניחא דאם תביא ביד' כיון דיש סחיטה ביד תעבור על חצי שיעור שאסור מן התורה. אלא דאכתי יש עצה שלא תסחט רק תטיף השמן שבידה. ודוקא בשמן שבין השערות. על כרחין צריכין ליסחט ויסחט מגוף השערות גם כן. מה שאין כן ביד. וזה פירוש הברייתא מביאה בידה. אבל הרמב"ם לא הי' יכול לפסוק מביאה בידה. דאכתי הגזירה שמא תבא לידי סחיטה. בשלמא רב אשי שפירש שתביא כלי תלוי בשערה לא קשה מידי לדידי' כמו שאבאר. דהנה קשה למאן דאמר יש סחיטה בשער, להתחייב משום מלבן איך הותר טבילת אדם בשבת נגזור שמא יסחוט השערות. כמו בטבילת כלים בביצה (דף י"ח) לרב יוסף. וצריך לומר משום דלא הי' אפשר לאסור רחיצה שאין הדבר עומד. וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן בפרק חבית גבי סיפוג אלונטית עיין שם. וכיון שהותר לתענוג הותר לגמרי דאין לגזור לחצאין. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ש"א. ואם כן כיון דלרב אשי לא גזרו רחיצת גופו אף דאיכא למיגזר שמא יסחוט. ממילא אין לאסור שתביא שמן בידיה ממש שמא יסחוט, שהרי לא גזרו על טפוח גופו והאי דלא יטפח בשמן צריך לומר לדידי' משום עובדין דחול, אבל לרבנן דקיימא לן אין סחיטה בשער לענין מלבן. וכמו שכתבתי לעיל סימן קנ"ז אות י"א בדעת הרמב"ם דאף דבלע. מכל מקום לית בי' משום מלבן. אם כן אין לגזור על רחיצת וטבילת גופו משום סחיטה, לא משום מלבן ולא משום דש. דאיסור דש לא שייך במים דלאו גידולי קרקע. אם כן שפיר אסור שתביא שמן בידה. היכי דאפשר לתלות בשערה משום גזירה דסחיטה משום דש דשפיר הוי איסור תורה משום דש כיון דבלע. ולרבה ור"י דסברי אין סחיטה בשער מיתוקמא ברייתא באי אפשר לתלות בשערה דוקא ודו"ק היטב. יז) השיטות בקצרה. א] דעת רבינו תם בספר