אבני נזר אורח חיים קמז

חורין וכן משמע בר"ן פרק ד' דביצה דדוקא ביין אדום' אין בו ליבון. דזה לשונו דטעם סחיטה משום כיבוס וביין אדום עדיין נשאר לכלוך אדמימותו קיים עד כאן לשונו: ב) והנה קשה לי לשיטה זו דאם כן הא דמקשה הש"ס במכלתין (דף קכ"ח:) תיפוק לי' משום סחיטה. הוא משום דש. והא משום הוצאה יתחייב על כל השמן. מה שאין כן משום דש לא יתחייב רק על השמן הנבלע. וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר דסלקא דעתא דש"ס דשמן בולע. וכן משמע מלשון הש"ס שהעתיקו התוס' סוף פרק י"ד דשבת והא קאתי לידי סחיטה. משמע דגם המקשן הי' סובר דהשמן שבעין בין השערות אין בו איסור סחיטה. דאם כן הי' לו לומר והא סחיט. ואם כן כשמוציאה הוה לי' רבויי בשיעורא דאסור. וכמו שהוכיחו הפוסקים מההוא דפרק ר' ישמעאל בחולה שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן. מבואר דשנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד ודאי שנים מייתינן. וצריך לומר דדוקא התם שמוסיף גרוגרת שאינו לצורך החולה. וראי' מהא דפסחים (דף ע"ט) כנ"ל סימן קנ"ז אות י"א בדעת הרמב"ם. ואין לכפול הדברים: ג) איברא דקשה לי ע"ז מהא דריש פרק ר' ישמעאל ר' חנינא סגן הכהנים אומר בחול הי' נקצר בשלשה. ובשלשה קופות ובשלשה מגלות ובשבת באדם אחד כו' והא התם בין הוא באדם אחד בין בשלשה אין כאן תוספות שלא לצורך העומר ואף על פי כן מהדרינן למעט האיסור. ואף דרבנן פליגי עלי'. על כרחך הטעם משום פרסומי מילתא. שהרי בגמרא שם ר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים אמרו דבר אחד. והא דר' ישמעאל קמרבה באוכלא שלא לצורך העומר. ובהא קיימא לן דאסור בחולה כנ"ל בהא דאמדוהו לשני גרוגרות. וכיון דמדמי לה הש"ס להא דר' חנינא סגן הכהנים. על כרחך בהא נמי אסור אי לאו משום פרסומי מילתא. דאם איתא דיש לחלק בין הוספה לצורך העומר בין הוספה שלא לצורך העומר. הוה לי' להש"ס למימר עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל אלא בהוספה שאינו לצורך העומר: ד) שוב ראיתי בשאגת אריה סימן נ"ט שהביא תשו' הרמ"א שהוכיח מהנ"ל דאסור להיות שני מוהלים בשבת. והשאגת אריה דחה דשני בני אדם לא חשוב תוספות חילול כמו ריבוי אוכלא. והש"ס דמדמי להא דר' ישמעאל. היינו דבהא דר' ישמעאל נמי לא חשיב תוספות חילול גמור. שהרי אם בא משלש צריך לרקד הרבה פעמים. ואין נפקא מינה רק דאם יבא מחמש יהי' הריבוי מהרבה מלאכות. ושפיר דמי להא דר' חנינא סגן הכהנים דריבוי בהרבה בני אדם. ובמחילת כבוד תורתו אין בדבריו ממש. דבריבוי הרקדה אין כאן ריבוי באוכלא דסוף סוף לא ירקד רק עשרון. ואם כן אכתי הוה רבוי באוכלא כשנקצר חמש. ועוד יש בזה הרבה תשובות ואין להאריך. ומכל מקום אפילו לפי דבריו אין השגה למה שהוכחתי משם דאין חילוק בין תוספות לצורך חולה. או תוספות אחר: ח) איברא דכד מעיינין על כרחן לחלק בהכי, שהרי הרב המגיד כתב פרק ב' מהלכות שבת הלכה י"א שדעת הרמב"ם דבחולה אפילו אפשר לעשות על ידי שינוי שמותר מן התורה אין מדקדקין בכך ששבת לגבי חולה כחול. ואם כן קשה ההוא דמנחות בחולה שאמדוהו. ועל כרחין לחלק כמו שחלקתי. והא דר' חנינא סגן הכהנים ענין אחר הוא. שהרי קצירת העומר לעולם אינו לגבוה אלא עשרון והשאר נפדה ונאכל רק משום דלא אפשר בלאו הכי ניחנה לדחות וכההוא דיומא (דף פ"ד:) נפל תינוק לים פורס מצודה ומעלהו. ואף על גב דצייד כוורי בהדייהו בזה שפיר מהדרינן למעט באיסורא כיון דאין מצוות העומר ממש וכמו ריבוי אוכלא דחולה דאסור. ועל כן לא דמי גם כן לההוא דפסחים. דשם הכל מצוות פסח. על כן לא מהדרינן למעט בכמות האיסור רק באיכות מכרת ללאו: ו) ולפי זה נדחה ראיית הרמ"א לאסור שני מוהלים, דמילה שהכל מצוות מילה. ממש דומה לההוא דפסחים דאין משגיחין למעט כמות האיסור. ונדחה נמי טעם השאגת ארי' משום דעד שלא סילק ידיו יחשב הכל חילול אחד. מה שאין כן השתא דבשני בני אדם יהי' שני חילולין. ולפי מה שכתבתי לא איכפת לן בהכי כלל. וראי' מההוא דפסחים: ז) עוד יש לומר דבההוא דר' ישמעאל קוצר חמש מקרי הכל לצורך העומר. שהרי כשקוצר חמש אין מרקד רק פעם אחת. נמצא שצורך לקצירת כל החמש. ואף דהוה תוספות אוכל דהא עכשיו נמי טורח בקצירה מכל מקום צורך העומר מקרי כשקוצר חמש ואינו מרקד רק פעם אחת. מה שאין כן בחולה שיש בעוקץ אחד כצורכו. ובעוקץ אחד יותר מצורכו. דלא חשיב לצורך חולה כיון דיש עוקץ אחד כמו שקוצר עכשיו ולא יצטרך לקצור יותר מצורכו כנ"ל: ח) והנה לפי טעם ראשון הדבר ברור אפילו לר' ישמעאל מותר שני מוהלים בשבת. ולפי טעם שני לר' ישמעאל אסור. וכן לר' חנינא סגן הכהנים. כיון דלדידהו אפילו לצורך העומר אסור להרבות כנ"ל. ולדידן דקיימא לן כרבנן. הדבר ספק אם טעמא דרבנן בהא דר' ישמעאל משום דשביחא מילתא. ובהא דר' חנינא סגן הכהנים משום פרסומי מילתא: ט) והנה ראיתי בתשו' שאגת ארי' שם שהעלה דלפי מה שכתב הר"ן פרק ב' דביצה דביום טוב שהותרה לא איכפת לן בריבוי. אם כן במילה שגם כן הותרה לא איכפת לן בריבוי מלאכה. והקשה על זה מקצירת העומר דגם כן הותרה ואסור לרבות. וכן כתב שם עוד במילה בצרעת דהותרה כיון דכתיב בשר אף אם יש שם בהרת ימול, ונפלאתי מי הגיד לו שכל אלה הותרו. ופשוט דמילה בצרעת דחוי'. ועל כן באפשר לקיים שניהם אסור. דבמקום שהותרה לא איכפת לן באפשר לקיים שניהם. כמו שכתבו התוס' להדיא במנחות בסוגיא דסדין בציצית וכן מילה בשבת רק דחוי'. וכן קצירת העומר, ואולי משום דביומא (דף מ"ו ע"ב) אמרינן שבת דהותרה בציבור. אבל אין משם ראי' דשם בתמידין. דודאי תמיד דשבת הותרה דמצוותו בכך. כיון דכל שבת יש בו תמיד. אבל קצירת העומר שאירע בשבת. וכן מילה שאירע בשבת לאו הותרה אלא דחוי': י) וראי' לזה מש"ס כריתות (דף י"ד.) בהא דעתי אפילו בשבת. זאת אומרת עירוב