אבני נזר אורח חיים קמו

הכי. והוא הדין בשערות. דחד דינא לתרווייהו כמו שכתב הרמב"ם, מכל מקום בשפשוף בידיו יש לאסור מיהו יש לומר דלא שייך כיבוס אלא בהי' לכלוך על הבגד או בנתיישן קצת, אבל בבגד מלובן כל צורכו ודאי לא שייך כיבוס. ועל כן כיון שרוחץ פניו בכל יום. ומסתמא שערותיו נקיים אין לחוש לכיבוס. וכיון דבלאו הכי ביארנו דלרש"י ורבינו תם אין איסור סחיטה כלל. ולהרמב"ם והראב"ד אין איסור אלא מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל יש לצרף זה סניף להתיר כנ"ל, ועוד יש לומר לשיטת רבינו תם ודעמי' דסחיטת שאר משקים משום דש. ועל כרחין דסחיטה בשער דנשנה בשמן משום דש. יש לומר דבשערות לא שייך כלל כיבוס כמו באדם עצמו: טו) וכל זה בעור רך. אבל בעור קשה הוא פלוגתא דרבנן ואחרים בזבחים (דף צ"ד.) אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס. למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עלי' מים עד שתכלה. אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו. אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו. כמאן אזלא הא דאמר ר"ח בר אשי זמנין סגיאין הוה קאמינא קמי' דרב ושכשיכי לי' מסאני' במים כמאן כרבנן, אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא והכתיב או כל כלי העור אשר תכבס אלא אמר רבא קרא ומתניתין ברכין כי פליגי בקשין וכו' עד צרעת משויא לי' רך. אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי כרים וכסתות דרכים נינהו ותנן היתה של עור נותן עלי' מים עד שתכלה. אלא אמר רבא כל כיבוס דלית בי' כסכוס לא שמי' כיבוס, והא דאמר ר"ח בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב ושכשיכי לי' מסאני במיא שיכשוך אין אבל כיבוס לא אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים. וכו' דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת. אמר ליה רב פפא לרבא והא אמר רב חייא בר אשי זימנין וכו' שיכשוך אין אבל כיבוס לא הדר אוקי רבא אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו שיכשוך מותר כיבוס אסור עד כאן סוגית הגמרא: טז) ומפורש שם דלרבנן דסבירא להו עור קשה לאו בר כיבוס, בעור קשה אף כסכוס מותר. והרמב"ם בהלכות מעשה קרבנות פרק ח' הלכה ב' פסק כרבנן. וקשה מה שפסק פרק כ"ב מהלכות שבת הלכה י"ח מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט כו' מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור. ובגמרא איתא רק במנעל. והרי החילוק שבין מנעל לסנדל מפורש ריש פרק מצוות חליצה דמנעל מעור רך וסנדל מעור קשה. ואם כן סנדל אפילו כסכוס מותר. וראיתי בשאלתות פרשת מצורע שפסק כאחרים דעור קשה נמי בר כיבוס הוא. וראייתו מדהדר בי' רבא ממה שהתיר כיבוס במנעל ואמר טעות בידי. ולא אוקי למילתי' במנעל קשה. ומדבריו נראה דלא פסיקא לי' דכל מנעל רך [אולם רש"י ריש פרק מצוות חליצה כתב להדיא דמנעל מעור רך וסנדל מעור קשה]. ומכל מקום אכתי קשה על הרמב"ם שלא חילק בין עור רך לקשה. וכבר הקשה כן הלחם משנה בהלכות מעשה קרבנות: יז) ונראה לי דקשה לי' להרמב"ם לשיטתו דפסק כרבנן קושיית השאילתות למה הדר רבא ולא אוקי למילתי' בעור קשה. וניחא לי' דהנה קשה מנא לי' להש"ס דהא דר' חייא בר אשי בעור רך או כאחרים. דהא למה דסלקא דעתך להוכיח ממתניתין דשבת דעור לאו בר כיבוס הוא ומכל מקום לא התיר לשפשף וכמו שפרש"י בתחילת הסוגיא. ואם כן, כן נאמר למסקנא בעור קשה אף דלאו בר כיבוס מכל מקום לשפשף אסור. ונראה משום דמסיק הש"ס עור רך בר כיבוס. ומכל מקום מותר לשכשך וליתן מים עליו ולא גזרינן אטו כסכוס בהאי עור גופה. כל שכן דלא גזרינן בעור קשה לכסכס אטו עור רך ובגד. וכיוצא בזה כתב הטורי זהב סימן שכ"ד סק"א דלמאן דאוסר לגבל במידי דלאו בר גיבול גזירה אטו משום בר גיבול. כל שכן דאסור נתינת מים במידי דבר גיבול, גזירה באותו דבר עצמו שמא יגבל. והוא ממש כמו נידון דידן, וכל זה למאן דאמר יש סחיטה בשער והוא הדין עור דדמיין להדדי ואם כן יש בעור רך איסור כיבוס וליבון מן התורה אם כן שפיר יש ראי' מדלא אסרו בעור רך אטו כסכוס אבל רבא סבר כהלכתא דאין חיוב ליבון מן התורה אף בעור דבר כיבוס הוא. אם כן שפיר גזרו בעור קשה אטו בגד דמן התורה. ומכל מקום לא גזרו בעור רך שכשוך אטו כיבוס. כיון דאפילו כסכוס אין אסור מן התורה ודו"ק. ועוד יתבאר לפנינו בעזרת השם הכרח לזה דמתחילה הוי סבירא לי' להש"ס לחייב מדאורייתא בעור ולבסוף הדר בי': יח) ולשיטת רש"י דשער דאין בו סחיטה משום דלא בלע ועור דבלע לכולי עלמא יש בו סחיטה וכיבוס מן התורה, ואם כן בעור קשה יש לפסוק לרבנן דאפילו כסכוס מותר וכן פרש"י במתניתין דשבת עיין שם. ולענין הלכה הדבר ברור לפסוק כשאלתות והרמב"ם האוסרין: סימן קנח. דין איזו משקין המלבנים א) דעת רבינו תם בספר הישר הביאוהו התוס' פרק קמא דכתובות וספר התרומה והגהות מיימוני ובעל המאור פרק ד' דביצה. דאין כיבוס אלא במים ולא ביין ושאר משקים. (וההוא דריש במה טומנין* דפרס דסתודר אפומי' דכובא ואנח נטלא עילוי' דנזהי' רבה משום דקפיד עלי' ואתי לסוחטו פירש רבינו תם דמים הוה ולא כרש"י דפירש ביין]. וראייתם מהא דמסננין את היין בסודרין ולא גזרינן משום סחיטה. [והא דמצינו איסור סחיטה בשאר משקין במסוכריא דנזייתא בשבת (דף קי"א.) ובספוג (בדף קמ"ג) ובשמן (בדף קכ"ח:) הוא משום דש]. וכן בביצה (דף למ"ד.) דדרו באכפא נפרוס סודרא עלוי' ולא גזרינן משום סחיטה. אלא ודאי דאין בהם משום ליבון. והא דלא גזרינן שמא יסחוט לצורך המשקה ומשום דש. תירץ, בספר התרומה דאין דרך לסחוט בשביל מעט משקין. ובשיטה מקובצת פרק קמא דכתובות (דף ו'.) כתב דלרבינו תם לא קשיא כיון דלא מצינו שגזרו חכמים במלאכת מפרק ועל כרחין צריך לומר דסובר רבינו תם דכשאינו צריך למשקין אין בו איסור דש כדעת הערוך. ולפי זה צריך לומר דההוא דספוג בשאין הנסחט הולך לאיבוד ועיין בספר התרומה ודוחק. ועל כן הביא בהגהת מרדכי מההוא דספוג לסתור דעת הערוך. וההוא דלאכלה ולא לכביסה. תירץ הטורי זהב סוף סימן ש"ב בחמר *מ"ח.