אבני נזר אורח חיים קמה

י) והא דמבואר במנחות (דף ס"ד.) דחולה שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד כורתין העוקץ שיש בו השנים ולא שיש בו השלש. היינו משום שהגרוגרת השלישי אינו לצורך החולה, ועל כן לא נתבאר בפוסקים דאם יש שנים בעוקץ אחד ושנים בשני עוקצין אסור לכרות השנים בשני עוקצין דבאמת מותר בזה. כיון שהכל לצורך אף שמרבה בבצירה ועיין היטב בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף ט"ז ותראה שכן הוא. וכן משמע ברשב"א ור"ן בחידושיו ריש פרק ר"א דמילה שתירצו קושיות התוס' שאפשר לשאת התינוק אל האיזמל. משום דסוף סוף יצטרך לחלל שבת במילה לא איכפת לן בתוספות חילול. ואף התוס' לא הקשו אלא משום שעדיין לא חילל שבת במילה. וכהאי גוונא מחלק פרק אלו דברים (דף ס"ט) דשאני מכשירי מצוה שלאחר שחיטה שכבר דחתה שחיטה את השבת [וכן מוכרח לדעת רבינו תם כדבעינן למימר לקמן]: יא) על כן נראה דהרמב"ם אינו מפרש כרש"י אין סחיטה בשער דאינו בולע ואינו סוחט כלל אלא דהוי סחיטה ואף על פי כן אין חייבין עלי'. וכן לשון הרמב"ם בעור שמדמהו לשער וכתב והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו. מבואר דהוי סחיטה ואף על פי כן אין חייבין עלי'. והטעם בזה יש לומר דהנה בהגעלת כלים ביום טוב כתבו הפוסקים לאסור משום שנראה כמתקן כלי. ובשיטה מקובצת ביצה (דף י"ח) בשם הריטב"א בהדחת כלים דמותר וקאמר דאף בהגעלת כלים יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחי' כדי לנקות. והנה מדברי כולם נלמד דאין בהגעלת כלים כשרים ביום טוב כדי לנקותן שום איסור, ולכאורה למה לא יחשב מלבן שמנקה הכלי. וצריך לומר דמלבן אינו אלא משום חזותא כמו צובע. וכן כתב הרב מלאדי סימן ש"ב בקונטרס אחרון. והבלוע שבתוך הכלי אין מקלקל מראהו. והלכלוך שעל גביו כשמנקה. לא איכפת לן כיון שאין בלוע בתוך הכלי כנ"ל. וכן צ"ל אפילו בהדחת כלים גרידא לפי מה שכתב הרשב"א במשמרת הבית (דף ע"ג:) דאף הדחה בצונן מפליט קצת, והיינו על ידי שפשוף כדין הדחה, על כרחך טעם ההיתר משום שהבלוע שבתוך הכלי אינו מקלקל את המראה. וזה טעם אין סחיטה בשער. דאף שבולע. מכל מקום לא נפסד מראה השער, וכן בעור. ומכל מקום כיון שבולע ובסחיטתו מפליט הבלוע, כיבוס הוא ואסור מדרבנן: יב) והש"ס הקשה למימרא דבר כיבוס הוא [היינו שבכיבוס מפליט הבלוע בו] והתנן נותן עליו מים וגו'. ואין לומר דמותר משום דלאו ליבון הוא. דאם כן אמאי אסור לשפשף. כיון דאמרת דבר כיבוס הוא ובלא שפשוף נמי כיבוס הוא כמו בגד ומפליט הבלוע. אלא דלא איכפת לן בפליטת הבלוע דהבלוע אינו מקלקל מראהו. אם כן מה בכך שמשפשפו ומפליט יותר. הא לא איכפת לן בהפלטת הבלוע. אלא ודאי דעור לאו בר כיבוס הוא, ומכל מקום כשמשפשפו מפליט קצת, שהרי אפילו בכלי כתב הרשב"א דצונן מפליט קצת. על כן אסרו מדרבנן בעור אטו בגד ומסקנא דעור בר כיבוס על ידי שפשוף וכסכוס. על כן אסרו מדרבנן אף "דלאו בר ליבון" דהבלוע אינו מקלקל המראה. אבל בלא שפשוף מותר דבלא כסכוס לאו כיבוס הוא ואין מפליט כלל. ובדם חטאת אין תלוי במראה אלא דגזירת הכתוב שצריך להוציא הבלוע מבגד. ועיין רשב"ם בפי' התורה דצריך להוציא שלא יעשה נותר. ועל כרחך דלאו משום מראה. שהרי גם בכלי נחושת גזירת הכתוב אף שבלוע בכלי ואין ניכר כלל. שוב מצאתי כן להדיא במאירי סוף פרק תולין זה לשונו ואף בשל עור כיבוסו אסור משום סחיטה ואף על פי שאין בו ליבון. שמא יבא לסחוט דבר שיש בו ליבון. אבל לשכשך מותר עיין שם. הרי דעור לאו בר ליבון רק שבר כיבוס שנסחט הבלוע: יג) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת הובא לעיל אות ח'. דהנה בש"ס שבת (דף קכ"ח:) ומילדין את האשה בשבת וכו' ומחללין עלי' את השבת לאתויי מאי לאתויי וכו'. ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן (דרך רשות הרבים ביד ואם אין ספק ביד מביאה לה בשערה וכו' תיפוק לי' משום סחיטה רבה ור' יוסף דאמרו תרווייהו אין סחיטה בשער (שהוא קשה ואינו בולע] רב אשי אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה. והנה הרבינו תם בספר הישר לשיטתו דשאר משקין חוץ ממים אינם מלבנים. פירש קושית הש"ס תיפוק לי' משום סחיטה. היינו דאסור משום דש. וצריך לומר דסובר כדעת הראב"ד פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז' דשיעור דש במשקין כשיעור הוצאתן. והרי שיעור הוצאת שמן כשיעור לסוך אבר קטן בן יומו. אבל להרמב"ם דשיעור סחיטת שמן כגרוגרת. אם כן מאי קושיא והא קעביד סחיטה. דטוב יותר שיסחוט משיוציא. דבהוצאה חייב בכדי לסוך אבר קטן בן יומו, ובסחיטה לא יתחייב אלא אם יהי' בשמן הנבלע בשער כגרוגרת. והא מהיכי תיתי והרי רבה ורב יוסף דתירצו דאין סחיטה פרש"י דלא בלע בשער כלל. ואף לדעת המקשן וכן לרמב"ם לא יהי' במה שנסחט כגרוגרת. [ועוד יש להקשות אף אם יהי' במה שנסחט כגרוגרת. על כל פנים הוי מוסיף בשיעור כשמוציא. דבהוצאה יהי' הרבה שיעורים. כיון דשיעור הוצאה כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו אלא דהא לא קשיא לפי מה שכתבתי לעיל כיון דהכל לצורך החולה] על כן מפרש הרמב"ם משום מלבן. ועל כן כתב דין אין סחיטה בשער במלאכת מלבן. ועל כן ניחא הא דכתב הרמב"ם כתירוץ רב אשי מביאה בכלי תלוי בשערה. דאם תביא בשערה יהי' איסור סחיטה חצי שיעור על כל פנים לאסור מן התורה משום דש. כיון דאף למסקנא דאין סחיטה בשער. שער בלע אלא שאין בו חיוב מלבן. ומכל מקום אסור משום דש. על כן מביאה בכלי דרך שערה. שלא יהי' כי אם איסור דרבנן ואתי שפיר: יד) העולה מכל הנ"ל דלדעת רש"י דשער לא בלע, וכן לרבינו תם בספר הישר דפירש גם כן כרש"י דלא בלע. אין בסחיטת שער שום איסור מדרבנן וכן בהדחת השערות. ולהרמב"ם סחיטת שער אסור מדרבנן. וכן הדחת שערותיו אסור מדרבנן. כל שכן מסחיטה דהוא רק חלק מחלקי הכיבוס וכמ"ש כיוצא בזה הרמב"ם בחידושים נדפסו בריש ספר מעשה רוקח על אנשים שנזהרים באיסור סחיטת הבגד ואינם נזהרים בשריית הבגד. יציבא בארעא כו' הסחיטה לבגד השרוי נאסרה להיותה חלק מהכבוס. ואיך יצוייר שיותר עצם הכיבוס מפני שלא יסחט כו' הבגד. וכן דעת הראב"ד בספר בעלי הנפש שכתב אשה הטובלת בשבת איך תנצל מסחיטת שער. ולשיטתם צריך ליזהר כשרוחץ פניו שלא ירחוץ שער זקנו בידיו דהוה שפשוף בשערות. ונהי דטבילה גופה אין לאסור משום שרייתו זהו כיבוסו. דבעור לא אמרינן