אבני נזר אורח חיים קמד

חיוב כיבוס בעור. [שהרי לא מצינו בעלמא גזירה שמא יכבס. כמו שמצינו גזירה שמא יסחוט]: ד) והנה מצד הסברא נראה לי לפי מה שמדמה הרמב"ם עור לשער. ובהא דאין סחיטה בשער פרש"י בשבת (דף קכ"ח:) משום שהשער קשה ואינו בולע. משמע דעור נמי לא בלע. ואם כן גם חיוב כיבוס אין בו מטעם זה. דאין כיבוס אלא במוציא לכלוך שמובלע בתוכו. וכמו שכתב בלבוש סימן ש"ב וזה לשונו אבל להסיר הנוצות מן הבגד בשבת מותר שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר ע"כ. וכן משמע בריב"א שהביא הבית יוסף סימן ש"ב וזה לשונו ולא לצחצוח וכיבוס. וצחצוח היינו להוציא הבלוע. ועיין ברש"י מגלת אסתר בפסוק ונתון תמרוקיהן. וכן משמע לי מדמותר הדחת כלים בשבת ואין בהם משום ליבון. ואין לומר משום דבמשכן לא הי' ליבון כי אם במיני בגדים. שהרי כל המלאכות מחורש עד האופה הי' רק בסמנין. ומכל מקום חייב בכל הדברים. אלא ודאי משום שליבון שהי' במשכן בבגדים אינו דומה להדחת כלים. דבבגדים מוציא הלכלוך מתוכם. מה שאין כן בהדחת כלים. [ואף דאפילו בהגעלת כלים בשבת לית בהו איסור ליבון. לא קשיא כדבעינן למימר לקמן] וכיון דעור אינו בולע אין בו חיוב ליבון: ה) שוב מצאתי להרב מלאדי בשלחן ערוך סימן ש"ב סעיף י"ט להדיא דכיבוס גמור בעור אינו אלא מדברי סופרים ואפילו אם סחטו אחר כך עד כאן לשונו. ונראה שהוא מפרש דברי הרמב"ם והוא הדין בעור דאין חייבין על סחיטתו דאפילו על סחיטתו אין חייבין כל שכן על כיבוסו. ובאמת שאין פי' זה מחוור לי. ועיין בחידושים מהרמב"ם כת"י שבריש ספר מעשה רוקח בהלכות שבת בדיבור המתחיל ע"ש. אך לעניות דעתי משום שבסחיטה הי' לו ראי' מהש"ס דאין חייבין בעור וכנ"ל. על כן כתב הדין בסחיטה. וממילא נלמד לכיבוס דגם כן אין חייבין עליו בעור וכנ"ל. אבל מכל מקום הכי משמע דעת הרמב"ם דאין חייבין על כיבוס בעור.. דאם לא כן כשפרט הצמר או הפשתן או השני. הי' לו לפרוט גם עור: ו) איברא דקשה טובא דבפרק דם חטאת (דף צ"ד.) משמע להדיא דחייב על כיבוס דעור הרך. במתניתין. אחד הבגד אחד השק אחד העור טעונין כיבוס במקום קדוש גמרא. למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עלי' מים עד שתכלה. פרש"י מדקתני נותן עלי' מים אלמא אין כיבוס בעור. משמט להדיא דאי יש כיבוס בעור חייב עליו. דאם לא כן מה קשיא לי' להש"ס. דאין לומר דפשיטא לי' להש"ס דאי יש כיבוס בעור אסור מדרבנן. דגזירה זו מנא לן עד שיקשה מכח זה. ומסקנת הש"ס שם דבעור הרך כולי עלמא לא פליגי דיש בו כיבוס. ומוכיח כן מקרא דכתיב בפרשת נגעי בגדים כל כלי העור אשר תכבס ומשום דצרעת מחלחלא לי' ומשוי לי' רך. ומזה נלמד לכל עור הרך דיש בו כיבוס קשה פליגי אחרים ורבנן עיין שם. הרי להדיא דחייב בעור הרך: ז) ומהתם נראה לי להוכיח נמי דחייב על סחיטת העור. דהנה צרך להבין הדמיון דאי יש כיבוס בעור חייב עליו בשבת ואי לא מותר בשבת. אטו המכבס נשנה באבות מלאכות הא לא נשנה רק המלבן. ונראה לי משום דשם במשנה אינו טעון כיבוס אלא דבר שראוי לכיבוס. ובגמרא למעוטי כלי דבר גרידא הוא. וכן פסק הרמב"ם דאם הי' כלי גורדו. ולכאורה קשה גרידא זו למה. והרי אם נתז על העור עד שלא הופשט אין טעון כיבוס. משום דאינו כלי. ולא נזכר שגורדו על כל פנים ומשום דמצוות התורה אינו אלא דומיא דבגד שהוא כלי. ואם כן בכלי עץ או מתכות דלאו בר כיבוס ומצוות התורה אינו אלא בכיבוס למה גורדו כלל. וצריך לומר שדעת חכמים שהתורה הקפידה להסיר דם חטאת מכלי. ובבגד שמובלע בתוכו צריך לכבסו. מזה נשמע דבכלי שאינו מובלע מחויבין על כל פנים לגרדו. ועל כרחך מדתנן במתני' בעור דטעון כיבוס. מוכח דמובלע בתוכו. על כן בשבת נמי אסור [וחייב] וכנ"ל בשם הלבוש והבאנו ראי' לדבריו. וכיון שזכינו דעור בולע. שוב אין לדמות עור לשער. שהרי פרש"י טעם אין סחיטה בשער משום דשער קשה ואינו בולע. ומה שהבאנו ראי' לעיל לדעת הרמב"ם מדלא גזרינן שמא יסחוט יש לדחות דאף שחייבין על סחיטתו. מכל מקום אין דרך לסוחטו. וכמו שכתבו התוס' כיוצא בזה (דף קי"א:) במסוכריא עיין שם: ח) והנראה לי בדעת הרמב"ם דהנה צריך להבין בהא דכתב הרב המגיד בפרק ט' מהלכות שבת הלכה י"א בהא דאין סחיטה בשער אבל איסורא מיהו איכא עד כאן לשונו. כיון דפרש"י דאינו בולע ואין כאן סחיטה כלל. איך שייך לאסור כלל. ועוד קשה לי שבפרק ב' מהלכות שבת הלכה י"א כתב הרמב"ם היולדת כשכורעת לילד כו' ומחללין עלי' את השבת כו' ואם היתה צריכה לשמן מביאין לה. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה עד כאן לשונו. וכתב הכסף משנה וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה [ולא בשערה ממש] משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהו איכא וכמו שכתב הרב המגיד בפרק ט'. ואם כן מוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר עד כאן לשונו: ט) וקשה לי דבפסחים (דף ע"ט) תנו רבנן הרי שהי' ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהי' ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טהורין. ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה. אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאת הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת מתעביד. אבל נטמא הסכין טומאת שרץ דבשר הוא דמטמיא לי' לגברא לא מטמיא לי'. מוטב יאכל בטומאת הבשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף דכרת. אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוי' בציבור עד כאן. הרי דאף דדחוי'. מכל מקום אם כהנים טמאין כיון שנעשה העבודה בטומאת הגוף דבכרת מותרים הבעלים לאכול גם כן בטומאת הגוף דבכרת. ולא אמרינן שלא נוסיף איסור. אלמא כיון שעל כרחין צריכין איסור אחד יכולין לעשות עוד כמה איסורין כמהו ובלבד שיהי' לצורך הקרבן, והכא נמי ביולדת אף ששבת דחוי' אצלה כיון שצריכין לעשות הוצאה כלאחר יד שאסור מדרבנן לא איכפת לן אם נוסיף עוד איסור סחיטת שער דמדרבנן: