אבני נזר אורח חיים קמג

למשקין שבאמת נעשה בה המלאכה. רק בשביל זה לא הוצרכו לחכמים לגזור. דבלאו הכי הרי אסור משום נולד. אך משום דנפקא מינה בגזירה זו בהכניסן לאוכלין על כן נמנו לאסור משקין שזבו ועיקר הגזירה בהכניסן למשקין שנעשה בה מלאכת פירוק. והרי דעת רש"י לפי האמת אין איסור משקין שזבו אלא במה שהוא משקה. ואף שרשב"א בשם רמב"ן חולק. מכל מקום מודה דעיקר גזירת משקין שזבו בשהוא משקה שנעשה בו מלאכת פירוק ודו"ק: ס"ק י"ז אות נ"ט בין תיבת ואם כן לתיבת בשמונה צ"ל אפי'. שם אות ע"ב ס"ק כ"ז צ"ל י' אות ז'. בפנים סעיף י' הנך שני ויראה לי נתחלפו ויראה לי ראשון צ"ל באחרונה. ויראה לי הב' בראשונה. שם כ"ד אות ט' שורה ה' במלאכת בורר. ס"ק י"א. שם כ"ט סוף אות ה' מן לפי הטעם עד לאחר בטלה דעתו צריך למחוק. שם מ"ב אות ט' (דף ס"ד:) שורה י"א שמחיוב צ"ל שמחויב. אות י"ח בסוף הדיבור משקין שזבו צ"ל שזבו בשבת. אות פ"ג שורה י"ג משום צ"ל משמע: מלאכת זורה. סק"א אות י' תוס' שבת (דף קמ"ה:) טעות סופר וצריך לומר (דף קמ"ב:) סוף סק"ה צ"ל כאן מכל מקום כיון דלרבא פשיטא דפטור ולר"א אינו ברור לחייב יש לפסוק דפטור: מלאכת בורר. סק"א (דף מ"ב) הג"ה ג' שורה ט"ו תיבת ביד צריך למחוק. אות כ"א שורה י"ג שיתבאר לפנינו נ"ב אות כ"ה. סק"ה אות י' דיבור המתחיל אך שורה ב' אות כ"ב צ"ל אות כ"ה. סק"ו אות ד' כיון דבורר בתבואה צ"ל הוא בתבואה. סק"י אות ז' אלא שאי אפשר לחייבו שתים כנ"ל נ"ב אות ב'. ס"ק כ"ד אות א' דיבור המתחיל אך שורה י' דמפרק צ"ל דמברר. שם אות א' בהגה"ה שורה כ"ד שתירצו צ"ל שתרצנו. שם אות ב' בהגה"ה ב' שורה כ"ח נאסר צ"ל נאמר. שם שורה כ"ט בין תיבת לר"מ ותיבת אפי' צ"ל הא ס"ל. שם ס"ק כ"ט סוף דיבור המתחיל ועוד אבל המג"א צ"ל וכן המג"א: מלאכת טוחן. ס"ק ל"ו אות ה' לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי נ"ב חסר כאן ועי"ש בגמ'. שם בש"ח מרובע למאן דלית לי' צ"ל דאית לי'. ס"ק ל"ח אות ו' ריש העמוד בשבת (דף קכ"ב) צ"ל (דף קכ"ט). שם אות ו' ביצה (דף י"ב) צ"ל (דף כ"ב). שם אות ו' שיטה ו' שעושין בשבת צריך להוסיף תיבת סתם וצ"ל שעושין בשבת סתם. שם אות ל"ב שורה כ"ג ובמק"א. הוא בפתיחה ססק"ב. ס"ק ע"ט אות ה' בין ש"ח מרובע עובדה צ"ל עבודה. מלאכת לש. סק"ט אות ז' שורה ז' לדעת צ"ל בדעת שם אות י"ד שורה ה' דרך זריקה צ"ל על ידי זריקה. שם אות י"ט בהגה"ה דיבור המתחיל ובזה שורה י"ג גם נמחק. מלאכת האופה. סק"ו אות ב' בשורה השלישית ממטה למעלה ומכל מקום פשוט צ"ל פשט סק"ט אות ג' בשני חצאי המרובע בין תיבת הריפוי ובין תיבת וע"כ צ"ל לדעת הלחם משנה פרק י"ב. ס"ק כ"ג אות ד' אך צ"ל עוד ס"ק נ"ג אות ב' שורה ג' המדודה צריך לומר המדורה. מלאכת גוזז. ס"ק י"ד שורה ט' בין תיבת ללמוד בין תיבת זכות צ"ל מעט. שם שורה י' באיסור צ"ל בחיוב שם ד"ה אך עדיין שורה ב' בדברינו צ"ל בדבריו: בהשמטות ד"ה וראיתי שורה ו' דלא מצינו שתי' בבהמה צ"ל בכלבים, שם בש"ח מרובע ואת בעירם חסר וצ"ל אף את"ל דגם כלבים בכלל אינו הוכחה: סימן קנז. מלאכת מלבן לבאר מה הם הדברים המתלבנים שחייבין עליהם משום ליבון. א) לשון הרמב"ם (פרק ט' מהלכות שבת הלכה י') המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני חייב. נראה דשני הוא דבר אדום כדכתיב (ישעי' א') אם יהי' חטאיכם "כשנים" התרגום כצבעונין ומוכח דיש ליבון גם בדברים הצבועים. וכן דעת הב"ח סימן ש"ב. ודלא כמהרש"ל הביאו הפרישה ס"ק י"א והב"ח. דבצבועים לא שייך ליבון: ועתה נבאר אם חייבין משום ליבון בעור: ב) הנה הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות שבת) לא ביאר שיתחייב בעור משום ליבון. רק בפרק כ"ב ביאר דעור שהי' עליו לשלשת נותן עליו מים אבל אסור לשפשף. אבל אין מזה ראי' שיתחייב חטאת. ובפ"ט כתב ואין סחיטה בשער והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו. ולא ביאר אם חייבין על כיבוסו והנה מקור דין זה דאין חייבין על סחיטתו לא ביארו נושאי כליו. ולעניות דעתי נראה שיצא לו מהא דאיתא ריש פרק במה טומנין. והעתיקו הרמב"ם פרק כ"ב הלכה ט"ז. דאין מכסין חבית של מים בבגד שאין מוכן לה גזירה שמא יסחוט. וכן בכמה מקומות הביאום התוס' שבת (דף קי"א.) בדיבור המתחיל האי מסוכריא עיין שם. אם כן קשה עור שהי' עליו לשלשת איך נותן עליו מים נגזור שמא יסחוט. על כן הוכיח הרמב"ם מכאן דאין חיוב סחיטה בעור: ג) ואין להקשות אם כן מה הקשה הש"ס פרק דם חטאת (דף צ"ד.) אהא דאמר רבא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס. אי הכי בגד נמי. והוצרך לתרץ בגד שרייתו זהו כיבוסו. הלא בגד אסור גזירה שמא יסחוט. הא לא קשיא. דמכל מקום יהי' מותר ליתן עליו מים מועטים. דאין לגזור בהו שמא יסחוט כמו שכתב בספר התרומה בטעם היתר ספוג אלונטית. וכן פסק הרמ"א סימן ש"ב סעיף ע'. ובמתניתא תנא בגד שהי' עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט. משמע אבל מים כלל לא. ומכל מקום מדגבי עור תנא נותן עליו מים עד שתכלה. משמע אפילו מים מרובים מוכח דאין חיוב סחיטה בעור. אבל לא מוכח דאין