אבני נזר אורח חיים יד

מתורת משקה לגמרי. ועיין באהלות פ"ח מ"ה השלג והגליד אינם אוהל לא לטמא ולא להפסיק הואיל ואין להם קיום כלל שחוזרים ונימוחים. ע"כ כשחוזרים ונימוחים חוזרים למשקה הראשון: י) ומ"ש על מה שכתבתי דנידון דידן דמי לבור שכיסה וחזר וגילהו. הלא במג"א (סימן ל"ב) ובג"פ (סימן קכ"ה) בנפל טיפה לתוך אות אף שלא נגע באות. מ"מ כשנשתנה צורת האות לא מהני תיקון. הכא נמי בנידון דידן כשהתחיל לכתוב בחלל הדל"ת ונשתנה צורת הדל"ת לא יועיל מה שמושך למטה. בזה צריך אני להאריך קצת: יא) והנה באמת צ"ע בדבריהם מ"ש מבור שכיסה וחזר וגילה. כיון דבעצם הבור לא נעשה שינוי תחילה וסילוק הבור הי' מצד אחר שכיסה. הכא נמי בזה שבעצם האות לא הי' שינוי רק בחלל. אך המעיין במנחות (דף כ"ט:) בהא דהעולם הזה נברא בה"א שהרוצה לצאת מעולמו יצא. ופתח למעלה שאם ישוב בתשובה ישוב דרך הפתח. מבואר דתוך חלל הה"א נחשב מגוף אות הה"א. וחלל הה"א ודפנות הה"א דומה לחלל הבית וכותליו. והא דחק תוכות לא מהני ומשמע משום שלא עשה מעשה בגוף האות. והרי אמרנו דתוך האות נחשב מגוף האות. לא קשיא שהרי וכתב כתיב ובעי' מעשה במקום הכתיבה. ובזה ניחא לפי גי' ספר התרומה וכן העתיק תשב"ץ ספר א' ס"ה. וכתב ולא וחקק [גי' ספרינו וכן בירושלמי ולא חקק בלא וי"ו] ומשמע דאקרא קאי שאם הי' כתיב וחקק הי' מועיל חק תוכות. ולמה הא בעי מעשה בגוף האות ולא להכשיר רק תק יריכות. אך לפי מה שכתבתי דחלל מגוף האות. שפיר הי' מועיל חק תוכות. שגם חק תוכות נחשב מעשה בגוף. רק מעשה במקום הכתיבה לא הוה: יב) נשוב לנידון דידן שע"כ כשנטף לתוך האות עד שנשתנה צורתו נחשב חסרון בגוף ולא נחשב חסרון מצד אחר כמו בור מצד הכיסוי. שהרי החלל מגוף האות ונעשה קלקול בגוף האות. אך זה כשנטף תוך חלל ה"א או חי"ת שיש לה ג' מחיצות והוא דומה לבית או סוכה. שבזה למדנו מהא דמנחות שהחלל נחשב מגוף האות. אבל נידון דידן דל"ת או רי"ש אין להם רק שני מחיצות. אין לנו ראי' מהא דמנחות שיחשב מגוף האות. אך אף לפי מה שכתב הרב מלאדי להדיא גם בנטף לחלל דל"ת אף שאינו נוגע בדל"ת לא מהני תיקון. ומשום דס"ל דגם חלל דל"ת נחשב מגוף האות כנראה מלשון מהרי"ט. ואם כן הכא נמי כשהתחיל למשוך הלמ"ד בחלל הדל"ת נחשב קלקול בגוף הדל"ת. מ"מ חילוק יש. דנהי דבקלקול שוים. בתיקון אינם שוים דבנטף דיו לתוך האות וסילקה. הרי התיקון בגוף האות שלוקח הדיו מהחלל שנחשב מגוף האות. נמצא שתחילה הי' מחוסר מעשה בגוף האות. ע"כ נאמר פנים חדשות באו לכאן כשסילק הדיו. ולא נחשב אות הראשון. אבל דל"ת זה אין תיקון בגוף הדל"ת. רק במה שממשיך ראש הלמ"ד לחברה לכ"ף שבלמ"ד. ודל"ת כדקאי קאי. איך נאמר בזה פ"ח באו לכאן. ודל"ת בעצמה אין בה שום שינוי ממה שהיתה בתחילה. זה סברתי: יג) אך עוד יש בזה כפלים לתושי'. שהרי מבואר מדברי רא"ש פ"ג דטהרות במים שהגלידו וחזרו ונימוחו שחוזרים לקדמותם אף שהמשקה בטלה בעצמותה. כתבנו הטעם משום דנימוחים מאליהם ואין לה קיום. ואם כן מה שנעשה ה"א על ידי לבלר בקלמוסו שהתחיל להמשיך ראש הלמ"ד. ובהמשכה זו עצמה כרגע חוזר להיות דל"ת. ודאי אין לה"א הזאת שום קיום וחוזר לקדמותו. לולא הטעם שכתבנו משום שלבשה צורת ה"א. כמו ברוטב שקרש. משום שלבשה צורת אוכל: יד) ואף אם תמצי לומר שיש לפקפק בטעמים אלו הרי בחי' רמב"ן בשם האומרים דמעורה היינו נכנסות חשב גם למ"ד הנכנס באוירה של דל"ת כמו שהביא כת"ר בעצמו דברי רמב"ן. והיינו משום דהשתא נקרא דל"ת ולא ה"א. וקשה הלא בתחילת כתיבת ראש הלמ"ד נעשה ה"א. וגוף המשכה לא עדיף מחק תוכות. וע"כ לומר דבזה חוזר לקדמותו יהי' מאיזה טעם שיהי'. ואף דלדידן לא קיימא לן כן מכל מקום איך נלמוד מזה. ללא נעשה אות אחר רק שנשתנה צורתו. שלא נאמר חוזר לקדמותו מאחר שיש טעם ברור לחלק ביניהם כדברי רא"ש פ"ג דטהרות. ומהיכי תיתי לחלוק גם בזה על פוסקים הנ"ל כיון שבלמ"ד הנכנס לראש דל"ת שרמ"א חולק עלי' יש טעם נכון שלא שייך בנשתנה צורתו לבד: טו) ומ"ש עוד על מה שכתבתי דלא פסול אלא בלמ"ד הנכנס באוירה של דל"ת משום דתחילה נעשה ה"א ואחר כך כשגמר גרוע מחק תוכות וכתב דהא ליתא דבהדיא כתב רמ"א ויזהר שלא ימשיך ראש אות שלמטה בתוך חללה של אות שלמעלה. וכן להיפוך. והיינו שאות שלמעלה יכנס לשלמטה וחד דינא לתרווייהו. למה יכתוב דברים בטלים מאליהם. כי זה כתב רמ"א לענין לכתחילה בלא נעשה אות אחרת ובזה ודאי חד דינא לתרווייהו. אבל לענין דיעבד ודאי לא כוון רמ"א רק בנכנס בשיטה שלמעלה ולא להיפוך דלהיפוך לא משכחת רק באות טי"ת שמפורש בתוס' להכשיר. והרי הרמ"א פוסק כתוס' דלרמב"ן בכל ענין פסול. רק שפוסק כתוס' [וא"ל דרמ"א כרמב"ן אך דס"ל כריב"ש. דרמב"ן לא פליג על התוס' בנכנס לחללה לפי האמת בגיטין. ורמב"ן לא אמר רק אם תמצי לומר דיבוק פוסל בגט. אבל לפי האמת אינו חולק על התוס' בגיטין. דאם כן אין לנו סמך מרמב"ן לסתור דינו של התוס' בנכנס לראש טי"ת] כדעת הב"י והב"ח (סימן ל"ב). וכל שכן רמ"א שפוסק תמיד כחכמי אשכנז. ולא כתב לענין דיעבד רק למ"ד הנכנס לראש דל"ת: טז) ומ"ש שהלבוש כתב להדיא בנכנס לחלל ראש טי"ת. אמת שכ"כ הלבוש. אבל מלבד שמפורש בתוס' היפוך דבריו. עיקר הסברא שכתב הלבוש כי קו וא"ו או נו"ן פשוטה לחלל טי"ת נראה כשי"ן. אומר אני באימה כי במחכ"ת הרמה אין לו הבנה. שהרי שי"ן בראשו יש יודין. והרי בקו הנכנס תוך טי"ת אין לו יו"ד בראשו [ושנאמר שיצרף הכל הטי"ת וכל הוי"ו עם ראש הוי"ו לחשוב הכל שי"ן. זה ודאי אין לו שחר וחלילה ליחס דעת זרה כזו לבעל הלבושים דרב גוברי' טובא]. ובגט פשוט אחר שכתב ולפי זה אפשר דע"כ לא מכשרי ר"י וריב"ם כו' אבל ראש למ"ד לחלל רי"ש דנראה כמין קו"ף פסלי. כתב שזה דלא כמור"ם דדוקא הנכנס לראש דל"ת פסול רמ"א ע"כ. הנה דס"ל בפשיטות דרמ"א דוקא קאמר למ"ד בראש דל"ת. ולא לדוגמא בעלמא קאמר. ובסדר גיטין (סימן צ"ה) חשב כל הדברים שמנה הרמ"א לענין לכתחילה. ובתוכם מנה הנכנס לראש טי"ת. ואם הי' הנכנס לראש טי"ת פסול דיעבד ואף על פי כן מנה אותם בין הני דלכתחילה