אבני נזר אורח חיים קלג

כו) ואשר הקשה עוד למה יתחייב הגוזז מן הבכור לצורך שחיטה. הא במשנה תורה דרשינן סמוכין ונקיש ללא תעבוד וכשם שקדשים נושאין סכין כדי לשוחטם לא מחייב משום לא תעבוד לדעת הירושלמי כן נפטור בגוזז לצורך שחיטה. הנה מעודי לא הכנסתי עצמי בכיוצא בזה להקיש לדרוש התורה בי"ג, מדות ואין דרך זה מסור לחכמי זמנינו. אך הא לאו דמיון כלל קדשים נושאין סכין אין שום עבודה רק מה שהסכין יה' בעזרה לשחיטה. וזולת זה מה נפקא מינה אם פה או פה. אבל הגוזז מלבד התועלת בצורך שחיטה הלא יש תועלת בצמר הנגזז: דברי הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם. סימן קלב: להרב ר' אליעזר נ"י. אשר הקשיתי בס"ק י"ד בהא דתאנים שצמקו באיביהן התולש מהם בשבת חייב. ומדמי לה בחולין לאבר המדולדל דחשיב לי' מחובר ואינו מטמא משום נבילה. והא דאבר המדולדל אפילו בכחוט השערה. וקשה בהא דציצין שפירשו רובן החותך בכלי פטור אבל אסור. ומאי שנא מאבר המדולדל דחשיב גם כמחובר כנ"ל. והביא כבודו דברי הלב ארי' דהש"ס אינו מדמה ענין חיוב שבת לטהרה משום נבילה. רק דיליף ממתני' דיש חשיב מחובר לענין זה ותלוש לענין זה עד כאן. הנה בלב ארי' כתב כן ליישב קושיית מהרש"א על התוס' שכתבו דצמקו לא חשיב חיבור כמעורה והקשה מהרש"א דאם כן מה יליף הש"ס צמקה מאבר המדולדל, ועל זה תי' בלב ארי' דהש"ס לא יליף לענין הדין כו'. והנה מדברי תוס' אלו בעצמם מוכח דמעורה חייב התולש ממנו בשבת קל וחומר מצמקה דלא חשיב חיבור כמעורה וחייב. כל שכן המדולדל כיון שמעורה. וכן הוכחתי במלאכת קוצר ס"ק כ"ב אות ב' ועוד ראי' עיין שם. ואכתי קשה מאי שנא במעורה חייב התולש ממנו משום קוצר וציצין שפירשו רובן לא מחייב משום גוזז: ושלום וברכה ישכנו בארמנותיו כנפשו ונפש הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן קלג: הגהות וחידושים בספר "אגלי טל". א) בהקדמה הג"ה ב' בישוב דברי הש"ך בסוף הדיבור צריך לומר ואף דש"ך סתמא אמר אם אנסו לעבור עבירה פלונית ולא הוציא שבת מן הכלל. משמע שאף אם אנסו לחלל שבת מיקל בסכנת אבר. הנה באנסו לחלל שבת יש ליישב בפשטות על פי דברי מהרי"ק שורש קל"ג דזה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה דלרוב הפוסקים זולת הרמב"ם פטור. ופשיטא דבסכנת אבר לא נחוש ליחידאה: ב) בפתיחה סוף אות כ"א צריך לומר הג"ה אך בירושלמי שהובא במלאכת לש סק"ו משמע להדיא דילפינן מקרבנות עיין שם היטב ושיטת התוס' צריך עיון: ג) שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ויש. אך לפי זה יקשה כו' השיב איש אחד דנהי דמדאורייתא אין עשה דשבתון אלא למלאכות. מכל מקום מדרבנן דכתב הרמב"ם דנאמר בתורה תשבות דאפילו דברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם. גם תחומין בכלל. וליתא דכיון דמדאורייתא לא קאי שבתון רק למלאכה. גם מדרבנן לא קאי שבתון רק על דברים הדומין למלאכה. או שיכול לבוא מהם לידי מלאכה. ועל כן פרט הרמב"ם בכל מלאכה השבותין השייכים לה. אבל תחומין לא נאסרו משום לתא דמלאכה. רק אסמכתא מקרא דאל יצא איש ממקומו. ואם תמצא לומר דשבתון קאי על כל לאוין שנאמרו כגון הבערה לר"י ותחומין לר' עקיבא. הוא הדין לדידן דלא קיימא לן כר' עקיבא ותחומין דרבנן. מכל מקום קאי מדרבנן שבתון עלי'. אך לר"ח דלא קאי על שאר לאוין רק על מלאכה גם מדרבנן ודאי לא קאי רק על דברים שנאסרו משום לתא דמלאכה כמו שביאר רמב"ם כל שבות משום איזה מלאכה נאסרת וכן בספר יראים קרא לשבות תולדה דרבנן. ועיין ר"ן ריש שבת גבי רדיית הפת וזה לשונו תנא דבי ר' ישמעאל הכי קאמר כו' ואף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה. מבואר דאלו שאסרו אותם משום שבות מדרבנן חשובים מלאכה: סימן קלד. א) שם דיבור המתחיל והנראה דעשה דאורייתא דחי עשה ולא תעשה דרבנן מקל וחומר דדוחה עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל. ודרבנן השוה בכל הא קל מדאורייתא שאינו שוה בכל. והקשו עלי דהא בעשה דשופר קיימינן דהוא גם כן אינו שוה בכל. ואיך ידחה עשה ולא תעשה משום שאינו שוה בכל כיון דעשה המדחה גם כן אינו שוה בכל עד כאן דבריהם: ב) ובאמת גם בלא קל וחומר עשה דאורייתא שאינו שוה בכל דוחה עשה ולא תעשה דרבנן השוים בכל. שהרי בתוס' יבמות (דף ה') בהא דקאמר הש"ס מה לנזיר שכן ישנו בשאלה הקשו ונילף במה הצד מכהן ונזיר. ותירוצם אינו מובן כל כך. ואמנם בפשוט נראה לומר דהא דדוחה עשה ולא תעשה דכהן ודוחה לא תעשה ועשה דנזיר חד טעמא לתרווייהו דשניהם קלים. זה מפני שאינו שוה בכל. וזה מפני שישנו בשאלה והחמור דוחה את הקל. ואינו דומה לכל מה הצד. דחומרא של זה וחומרא של זה או קולא של זה וקולא של זה אינם טעמים רק משום שדבר זה ישנו בה גם זה ישנו. על זה אמרינן כיון שדבר זה אינו בחבירו ודבר שבחבירו אינו בו ילפינן מבינייהו. אבל הכא לא ילפינן מבינייהו רק דחמור דוחה הקל. ואם כן הכא נמי יש לומר כיון דהדאורייתא שאינו שוה בכל חמור מהדרבנן ששוה בכל כמו שהבאנו ראי' מבזיון קטן. ועוד בסוכה (דף ט"ז:) דאיכא מאן דאמר סוכה דאורייתא חמור מעירובי חצרות דרבנן ואיכא מאן דאמר עירובי חצרות חמור משום שהוא שבות דאיסור סקילה אבל לא קאמר משום דשבת עשה ולא תעשה מוכח דהא לכולי עלמא הדאורייתא חמור וכיון שהעשה חמור והעשה ולא תעשה דרבנן קלים. שפיר נילף מבייניהו שדוחה: ג) אך גם לתוס' יבמות שתירצו באופן אחר נראה לי דהקל וחומר שכתבתי טוב. דהנה במתני' דנדרים קונם סוכה לולב תפילין הנדר חל. והקשה