אבני נזר אורח חיים קלב

ודוקא לענין גוזז בעינן שגם עכשיו יהי' גדל. אבל שער שמשנעשה שער לא ינק עוד ולא הי' השער יונק מעולם לא הוי עוקר מחיותו: יט) אשר הקשה על התוס' בכורות (דף כ"ה.) דתולדות אינם בכל איסורין רק בשבת דאתרבי תולדות. והוקשה לו מהא דצריך לימוד בשביעית דתולדות לא אסר רחמנא. אינו קושיא. שהרי פרש"י אבות שהי' במשכן. ומה ענין משכן אצל שביעית. ובשבת משום דנסמכה למלאכת המשכן, אבל בשביעית מנא לן ללמוד ממשכן. אך משום דנקרא שבת הארץ דינו כשבת. ומהאי טעמא הוה אמינא שאסור גם תולדות כמו שאסור ביום טוב אף שאין בו חטאת ואי אפשר ללמדו מועשה מאחת מהנה. ואף שדעת תוס' בשביעית אין בו דין מלאכת מחשבת. צריך לומר דהיינו לבתר דילפינן מקרא דלא אסר תולדות שמע מינה שביעית חלוק משבת. [ובמלאכת חורש סק"א בהג"ה ב' כתבתי כמה ראיות שגם בשביעית בעינן מחשבת] וכן כתבתי במלאכת זורע ס"ק כ"א. ואשר הקשה מכלאים מבואר במלאכת זורע ס"ק י"ב. אך במלאכת חורש סק"ז אות י"ד מבואר דרמב"ם מחייב אתולדה בכלאים. ואשר הביא מבב"ח דחייב על צלי וטיגון. למה אזיל בתר איפכא. אחרונים למדו מש"ס סנהדרין דפטור. וכן משמע בר"ן. ועיין אגלי טל ריש מלאכת אופה. אך השיטה מקובצת בבא קמא מפורש בדבריו דבכל דבר מרבינן תולדות מסברא על כן חייב בנזקין תולדות. והבאתי דבריו במלאכת מבעיר * ושם הארכתי בדבריו: ב) אך על התוס' אין קושיא כלל מנזקין. דתולדות שבת ותולדות דנזקין חלוקים בעניניהם. [והגמרא לא מייתי יתהון רק לשתוף הלשון אבות מכלל דאיכא תולדות]. שהרי בגמרא מקשה אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהם דאמר ר' פפא אהייא אי אהני מאי שנא קרן כו'. מאי שנא רגל כו'. הרי דהתולדות דומין ממש להאבות ואין טעם לחלק ביניהם. על כן לא צריך קרא דמסברא. אך תולדות דשבת כתב בהרב המגיד דהיינו אותם שאינם רק קצת דמיון. ואותם שהם דמיון גמור חשובים אב [ודקדק כן מלשון ש"ס כולן אב אחד הם] וכיון שאינם רק קצת דמיון איך אפשר לחייבם בלא קרא. ותולדות דנזקין הם כאותם שנשנו בשבת בשם כולן אב אחד ויותר מהם. והשיטה מקובצת בשם תוס' מהר"י כ"ץ שהקשה, צריך לומר דסבירא לי' כדעת הפוסקים שהובאו באגלי טל מלאכת זורע סק"ה דנוטע מבריך ומרכיב אף שנשנו בכולן מלאכה אחת הן חשובים רק תולדות. אבל להרב המגיד והוא דעת רוב פוסקים אין קושיא מנזקין כלל ועיקר: כא) והנה ראיתי לכבודו רוצה לחלוק על כולם. על התוס' שכתבו דבכל מילי לא מחייב על תולדות. ועל השיטה מקובצת דבעלמא לא צריך קרא על תולדות. וכבודו רוצה לומר דודאי צריך קרא רק דילפינן משבת דגלי קרא מאחת מהנה, והא ודאי ליתא. דאין למדין קל מחמור להחמיר. וגבי מעילה דפרש"י פרק כל שעה דחייב מתעסק כיון דלא כתיב בי' בה כדכתיב בחטאת למעוטי מתעסק עיין שם. והנה לא ילפינן מעילה להקל מחייבי חטאות משום דאשם חמור. ועיין תוס' סוף שבועות. הנה דאין למדין חמור מקל להקל ונשאר חומר שבו חיוב אשם. הנה דאשם החמור חייב וחטאת דקל פטור. והכא נמי חייב בחטאת אף דבאיסור לאו פטור. * ומנא לי' לחייב באיסור לאו: לקמן סי' רכ"ו אות י"ז כב) רק כך הי' לומר כיון דביום טוב חייב על תולדות ומשום דנקרא שבת. וכיון דחייב תולדות ביום טוב דאיסור לאו. נילף מיני' בעלמא. ואף דבשביעית בגיזה ועבודה גלי קרא לפטור תולדות לפי דברי כבודו. הכלל לחומרא ילפינן. אך לא ראיתי באם הקל יש שני דברים והחמור רק אחד כמו בנידון דידן. החומרא רק ביום טוב. והקולא תרי ותלת. שביעית. גיזה בקדשים. עבודה בקדשים. וידוע דברי הקרבן אהרן בהא דמה הצד מגופי' פרכינן מעלמא משום דהכא שנים והכא אחד עיין שם במדות אהרן (דף י"ב) ואין חילוק בזה בין להחמיר בין להקל. ולא מצאתי כעת גילוי גמור לדין זה כלהקל שתים ושלש. ולהחמיר אחת מהי ילפינן: כג) אך בלא זה דבריו תמוהים לדעתו כדעת שיטה מקובצת דתולדות נזיקין ותולדות שבת שוין ולפי דבריו יצטרך לומר גם נזיקין ילמוד משבת. אם כן מה מבעי' להש"ס בבא קמא בנזקין אם תולדותיהן כיוצא בהן כיון דמשבת ילפינן ונילף נמי לכיוצא בהן. ומסתברא כדעת תוס' בכורות כי תירוץ השיטה מקובצת דחוק מאוד. דלא עדיף מה דילפינן ממשכן ממה דכתוב בהדיא. [ומכל מקום בארתי באגלי טל דרש"י ורמב"ם מחייבים על תולדה בכלאים] ואף לרבנן דפליגי על ר' יוסי דמחייבים קטוף בלקט. היינו דסבירי להו דלענין מתנת עניים אין סברא לחלק בין קציר לקיטוף. ולענין מלאכה קוצר בכלי חשיב מלאכה טפי אבל לענין מתנת עניים. אין נפקא מינה. ובכיוצא בזה אמרינן דיבר הכתוב בהוה כמו מקרה לילה והוא הדין ביום. ולעולם אינו חייב על תולדות רק באיכא קרא: כד) אשר הקשה על הרמב"ם שכתב התולש נוצה מעוף חי חייב [ודאי כוונתו למה שכתב רמב"ם דאסור למרוט נוצה ביום טוב במקום שחיטה כדי שלא יתקלקל השחיטה משום דבעוף היינו אורחי'] וכי הדרך למרוט נוצות מעוף חי הלא צער בעל חי הוא. ואף דבבית השחיטה דרכו כן תמיד בחול. מכל מקום לרמב"ם דפסק פרק י"ט מהלכות שבת דאף באומן דרך אומנתו פטור קשה עד כאן דבריו. מה זו קושיא הלא באומן הטעם משום שאף אומן אינו מוציא כך רק בשעה שרוצה להכריז שהוא אומן כמבואר בסוגיא ובפרש"י. ומקום בית השחיטה לעולם דרכו לתלוש מחיים סמוך לשחיטה ולא לאחר שחיטה כלל. שהרי רגילות לתולשם עוד קודם השחיטה והוא עדיף ממה דמבואר בסוגיא בהדיוט שחקק קב בבקעת דחייב אף דלאו כי אורחי' משום דהדיוט זה אין לו דרך אחר. כל שכן בזה שכל העולם אין דרך לתלוש נוצות מקום שחיטה לאחר שחיטה כי כבר מרטו אותם קודם שחיטה סמוך לשחיטה ואיני יודע מה קשיא לי' כה) ואשר הקשה על רמב"ם דלדל עובר שבמעי אמו חייב משום נטילת נשמה הלא להרמב"ם אין חיוב נטילת נשמה עד שיהרוג הבעל חי לגמרי ועובר ירך אמו כאחד מאברי'. לא ידעתי אנה ראה ברמב"ם שחותך אבר מן החי פטור. הלא אבר מן החי מטמא כמו מת שלם. והרי ידוע ענין טומאת מת משום סילוק הנשמה. הרי שגם באבר יש נטילת מאותו אבר. ובדם הוצרך רמב"ם לומר משום מפרק שדם מן החי טהור שמע מינה שאין בו נטילת נשמה וכל שכן עובר שמטמא כמת שלם אפילו אין בו כזית. והוי נטילת נשמה גמור: