אבני נזר אורח חיים קלד

בחינוך שידחה עשה הלא תעשה. ותירץ משום דקונם עשה ולא תעשה. והקשה בפרשת דרכים דנילף מנזיר שידחה עשה ולא תעשה דאיתא בשאלה. והנה זו שאילת הראשונים בתשו' רשב"א חלק ג' סימן שמ"ג יעוין שם מה שתירץ והשאלה שם בתשו' הי' על ישיבת סוכה עלי, ולכאורה יפלא אהני אריוותא מה קשה להו. כיון דכל הני סוכה לולב תפילין אין נשים חייבות בהם והעשה והלא תעשה דנדר שוים בכל. ומה אולמא קולא דישנו בשאלה מקולא דאינו שוה בכל. הלא גם עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל נדחים מפני עשה כמו עשה ולא תעשה דאיתא בשאלה. ועוד בפשטות איך תוכל ללמוד מעשה דמצורע דדוחה לא תעשה ועשה דנזיר. הא איכא למיפרך מה לעשה דמצורע שכן שוה בכל. תאמר בהני דליתנייהו בכל: ד) אשר על כן נראה לפי מה שפסק רבינו תם נשים סומכות רשות. ואף סמיכה דוחה או מתיר איסור עבודה בקדשים משום דמכל מקום מצוה עביד. ומהאי טעמא אף מצוה שאינו בנשים שפיר מדחה העשה ולא תעשה שישנו בשאלה. מה אמרת הא העשה המדחה אינו שוה בכל דליתי' בנשים. ליתא דאף הנשים אם יעשו המצוה ידחה איסור. כל שכן שאינו מגרע כח האנשים במצוה שלא ידחה. ודוקא בעשה ולא תעשה הנדחה לענין העבירה. בזה אמרינן שהעבירה קלה שאינה בנשים. אם שהנשים יעברו על העשה ולא תעשה שאינה נוהגת בהם לא יעשו עבירה ולא יענשו כלל. אבל עשה המדחה לענין המצוה בזה אמרינן שאף הנשים במצוה שהרי אם יקיימו יקבלו שכר. וקיום זה דוחה ומתיר איסור דנשים סומכות רשות. ודוקא בעשה ולא תעשה הנדחין. העבירה אינה בנשים. ויותר מזה כתב מהר"ל בספר תפארת פ"כ ובספר גור אריה פרשת ויגש שהנשים אם יקיימו מצוות לא תעשה לא יהי' להם שכר בזה. ועל כן חשיב הלא תעשה אינו שוה בכל. ונדחה עם העשה: ה) ואם תאמר דמכל מקום העשה הנדחת אם תקיים יהי' לה שכר על העשה. ואם כן עשה הנדחית לענין קיום חשיב שוה בכל. ומה אולמא האי עשה המדחה מהאי עשה הנדחה. לא קשיא דבגמ' לא מצינו הא דמה אולמא אלא במצוות הקרבת המצורע קרבנן נגד מצוות שילוח הקן דשניהם מצוות במעשה. אבל שופר נגד מצוה דשבתון שפיר שופר אלים יותר מעשה דשבתון ששופר מקיים במעשה. ושבתון מתקיים מאליו. רק בעשה ולא תעשה אין נדחין. והכא שהלא תעשה לגמרי אינה בנשים וגם העשה כן לענין העבירה שפיר נדחין מפני שופר: ו) ואמנם שהלחם משנה תירץ כן לדעת רמב"ם ורמב"ם לא פסק הא דנשים סומכות רשות. אך לדעת רמב"ם נוכל לומר כתירוץ הראשון. דבלא קל וחומר עשה דאורייתא אף שאינו שוה בכל חמור מדרבנן השוה בכל. והחמור. דהיינו העשה. דוחה עשה ולא תעשה הקל. רק שלתוס' אינו כן. ולתוס' נוכל לומר כתירוץ הזה כיון שהתוס' פסקו נשים סומכות רשות: סימן קלה: מלאכת זורע. א) סק"ו בין תיבת הלכה בין תיבת ולא ועוד דרמב"ן בפי' התורה בטעם איסור ערלה ודין רבעי. שטעם מצוה זאת לכבד את ד' מראשית כל תבואתינו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לד'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד [לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים עד כאן לשונו הצריך לענינינו]: ב) ושמעתי מקשים על טעם ראשון משום איסור ערלה בחוץ לארץ מהא דתנן פרק קמא דערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. וכל שכן הנוטע קודם שבאו לארץ כלל. ולאו קושיא הוא. דשאני התם שנטעו גוים וכמו שהביא ר"ש ספרא. דכתיב ונטעתם פרט לשנטעו גוים קודם שבאו לארץ. ואף דערלה נוהג בשל נכרים. מכל מקום נתמעט של נכרים קודם שבאו לארץ. וכן כתב המקנה בהדיא. והוליד מזה לענין חדש דכתיב קצירכם ולא קציר נכרים. לא נתמעט של נכרים אלא קודם ביאת ישראל לארץ עיין שם בשמעתא דחדש: סימן קלו. א) ס"ק כ"ב קבעתי להלכה דברי הגהת אשר"י וכן בביאור שאין לזוז מפסק הגהת אשרי מאחר שלא מצינו מן הראשונים חולקים. וחוזרני בי כי לפי הטעם שהעליתי במסקנא דסבירא לי' דלרבה אין במנכש ומשקה חיוב רק משום שהי' במשכן. ועל כן אין ללמוד רק מלאכה שהי' במשכן לרבה משום חורש ולר"י משום זורע. אבל בעלמא תוספות גידול לאו מילתא הוא והנה מה שכתבתי דאין חיוב בעצם משום זורע לרבה אף במקום דליכא חיוב חורש. וכן לא משום חורש לר"י אף במקום דליכא חיוב זורע. מבואר אצלינו במלאכת חורש סק"ז אות י"ד אות ט"ו שכן דעת הרמב"ם ואור זרוע: ב) אך דעת תוס' וריטב"א אינו כן כמבואר שם אות ד' וה' אלא דבעצם יש חיוב שניהם רק דכיון שיש שני חיובים מה שהוא דומה לו יותר דוחה חיוב האחר וסמ"ג והגמרא סבירא להו דבאמת קיימא לן דחייב שתים: ג) ואם כן לדעת ראב"ד שהביאנו באגלי טל שם עוד יש ראי' שאין הטעם משום שהי' במשכן ואפילו בלא דברי ראב"ד על כל פנים אין ראי' דטעם מנכש ומשקה משום שהי' במשכן. ובלא ראי' אין לנו לומר כן. ושם במלאכת חורש סעיף ו' ובביאור סק"י הארכנו להלכה כדעת תוס' וריטב"א וסמ"ג והגמרא. ואם כן נדחה הטעם שכתבתי במסקנא לדעת הסמ"ק ואי אפשר לפסוק כמותו רק אם נמצא טעם אחר נכון לדבריו: ד) שם סוף אות ד' נראה לי ראי' מהא דביצה (דף כ"ד) בצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדסאות פטור משום שבאים לכלובן לערב. ופרש"י לכלובן לתופשן שם הלכך הרי הן כנצודין ועומדים ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן. ולא אמרינן דהוי קירוב צידה במה שצדם במצודה טרם בואם לכלובן. ולקירוב צידה אין צריך מצודה. והוי תיקון שיוכל ולאוכלם תיכף אלא ודאי כיון דמחמת שיוכל לתופשם לערב בלא מצודה