אבני נזר אורח חיים קלא

מותר להביא מחוץ לתחום הלא מפורש פרק אין צדין בפירות הבאין מחוץ לתחום אסורין למי שהובא בשבילו. ואם כוונת הרא"ש בכל המאמר דסבירא לי' דגוף אוכל שאפשר מאתמול אסור. אם כן בחנם תמה ממה שכתב דהוי מכשירין. אך לפי מה שכתבתי ניחא דמהא דאסור להוליך מחוץ לתחום והטעם משום דלא תלי במחשבת מוכח דלא חשיב גוף אוכל נפש רק מכשירין כנ"ל באריכות: יד) אך עדיין צריך להבין דנהי מצד שמכשיר מקום שחיטה את כל העוף לאכילה הוי מכשירין. הלא מקום שחיטה גם כן מוכשר לאכילה והוי גוף אוכל נפש. וכי משום שהוא מכשירין גם כן גרע. אך ודאי מקום שחיטה אין בו כזית בשר והא תנן מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול "כזית" מבעוד יום. אבל פחות מכזית אין מתירין מלאכה שיש בה תיקון שלם והכא נמי בזה משום פחות מכזית של מקום שחיטה אין מתירין מלאכה שיש בה תיקון שלם שמכשיר כל העוף לשחיטה. זה שיטת הרא"ש. טו) ובזה חולק רמב"ן דכיון שסוף מלאכה זו לדחות לאחר שחיטה. אם הי' שוחט בלי תלושות נוצות הי' אחר כך תולש כל העוף ואף מקום שחיטה. וכיון שבכל העוף שיעור אכילה אף שבכל נוצה ונוצה אין בה שיעור אכילה. הרי הותר תלושת נוצות של מקום שחיטה בכלל כל הנוצות משום אוכל נפש. ואם כן מה נפקא מינה אם תולשין לחצאין מקום שחיטה קודם שחיטה והשאר לאחר שחיטה. ועל כרחך אם הי' בו חיוב קוצר שאינו לאחר שחיטה הרי לא הותר כלל מלאכה בתלישת נוצות. רק תרצה להתיר מחיים משום אוכל נפש של מקום שחיטה. ובשביל פחות מכזית לא נתיר מלאכה שלימה. אך כיון שחיוב קוצר אין בו. וגוזז איתא אפילו לאחר שחיטה והותר תלישת הנוצות של מקום שחיטה גם כן לצורך אוכל נפש כנ"ל לפרש דברי רמב"ן. ולעולם אם לא הי' נקרא כלל אוכל נפש לא הי' מועיל מה שסופו לדחות לאחר שחיטה: טז) אך ראיתי להגאון ר' משולם זצ"ל באיגרא רמה בראש השנה בסוגיא דנתקלקלו הלוים בשיר שתפס דברי רמב"ן אלו כפשטן דמשום שהודחה לאחר שחיטה גם עתה מותר יעוין שם. וקצת הי' נראה סמך מירושלמי שלמד ממשנה דתמיד דעושי חביתין בלילה מחללין שבת בלילה לצורך היום. ואף שעדיין לא חל חיוב חביתין [לפסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות חגיגה נטמא בליל יום טוב אין לו תשלומין דתחלת לילה לא חל חיוב אף דלילה לאו מחוסר זמן] מכל מקום כיון שסופם לעשות למחר מותר לעשות גם עכשיו. ויש לדחות דאף דעכשיו אינו מחויב מכל מקום למחר יצא בו ידי חובתו. מה שאין כן הכא דאם תמצא לומר צורך שחיטה מכשירין משום שמלאכה במקום שחיטה שמכשיר כל העוף מתחלתו ועד סופו מכשירין. ולומר דאף בשר שבמקום שחיטה בחיי' מכשירין. וכיון שלאחר שחיטה יעשה גוף אוכל נפש ויהי' תלישה זאת בגוף אוכל נפש ויהי' דומה ממש למחללין שבת בלילה. דבר שצורך היום כיון דאחר כך יצא בו ידי חובתו. הכא נמי כיון שאחר כך יהי' התלישה הזאת באוכל נפש. אך דבר זה שבחיי' אינו אוכל. האומנם שהם דברי הרב המגיד פרק ג' מהלכות יום טוב. אך יקשה על זה מהא דמוליכין בהמה אצל סכין וטבח כי אחר שחיטה אין צורך לקירוב הבהמה אל הסכין. וקירוב הזה אינו אלא גרם לשחוט והוי גורם זה רק בחיי' שעדיין אינו אוכל. ועל כרחך גם בחיי' אוכל ולמה לי משום שסופו לדחות לאחר שחיטה. ומחוורתא כדכתיבנא בדעת רמב"ן: יז) מה שכתב בשם ספר חמדת שלמה בחי' לשבת [אני לא ראיתי ספר זה כלל] דלכך אין קוצר בבעל חי משום הסוגיא דנזיר (דף ל"ט.) דשער מלתחת רבי. הנה גוף הסברא כתבתי בספר אגלי טל סק"ב אות ב' לענין שלא יתחייב להירושלמי. אך לפי גמרא דידן אי אפשר לומר כן כלל. דודאי אם באנו לחייב משום קוצר הוא משום דבגמרא דידן שבת (דף ק"ז) מבואר בתלש היזמי והיגי דחייב משום עוקר דבר מגידולו מבואר דעוקר דבר מגידולו הוא קוצר. ובש"ס בכורות (דף כ"ה.) מבואר דתולש מבעל חי הוא עוקר דבר מגידולו. אך מה שכתב דשער אף דמלתחת רבי מכל מקום הוא משתבח למטה גם כן. וראייתו מהא דאמר בש"ס גיטין ל"ט שער העומד לגזוז כל כמה דקאי אשבוחי משבח. אין ראי' כלל כי אשבוחי משבח היינו שגדל יותר כי דרך לגזוז הצמר טרם יוגמר לגמרי כי אז יתחילו צמחים אחרים. וכבר בארתי הדברים ס"ק י"ד דיבור המתחיל ולשיטת: יח) ומה שכתב עוד דאפילו אינו יונק כלל יתחייב משום קוצר כמו הקוצר תבואה העומד לתלוש אף דשוב אינו יונק כלל. וכן תאנים שצמקו באביהם. אינו דמיון כלל. שהרי התוס' כתבו בע"ז (דף כ"ו.) דבכלו לו חדשיו דכלו גדוליו לא חשיב עוקר דבר מגידולו. והרי חיוב קוצר מוכח בש"ס (דף ק"ז) גבי תולש היזמי והיגי דהוא עקירת דבר מגידולו. ולמה יתחייב בקוצר תבואה העומד לקצור. על כרחך גם זה חשיב עוקר מגידולו כיון שתחילה גדל שם כיון שכך הי' במשכן.