אבני נזר אורח חיים קל

גם בילדותו כשר בלא שינים. מה שאין כן בבהמה דזקן יותר על שלש שנים פסולין למזבח ואין מקריבין רק קטנים. ואז כולם בעלי שינים וכשנטלו הוי מום. ועל כן יש לומר בשינים דאדם. הואיל וזקנים אין להם. לא חשיב גופו. וגם הוא צומח שנולד בלעדם. על כן חשיב גוזז והמגן אברהם סימן שכ"ח סק"ג שחייב משום חובל לרפואה. יש לומר דהוצרך משום דלרפואה. דאם לא כן הי' מקלקל. וכל שכן לשיטת תוס' מלאכה שאין צריכה לגופה גם בגוזז פטור. אמנם נראה דתליא במחלוקת. דלרמב"ם דסובר אף יבלת לחה בכלי אין בו משום גוזז מן התורה ופרשתי באגלי טל דסבירא לי' גזיזה היינו מן העור דייקא. והכא נמי כיון שאינו תולש מן העור לא הוי גוזז מן התורה: ו) מה שהקשה בחותך טבור מתינוק יתחייב משום גוזז. לא קשה מידי. דלרמב"ם אין בבשר משום גוזז. ולתוס' כל שכלו גדוליו אין בהם משום גוזז. והטבור והתינוק שניהם גדולי האם. ובלידה נפסק הגידול הזה. ומהתינוק לא הי' לטבור שום גידול. ואף לרמב"ם דמחייב בגוזז ממתה אף שכלו גדוליו. בזה שלא הי' לו מעולם שום גידול. יש לומר גם רמב"ם מודה דאפילו מעור לא הוי גוזז. כל שכן בזה דאינו אלא מבשר: ז) מה שכתב אף למאן דאמר התולש ממתה חייב יש לומר דוקא היכי שצריך לגיזה אבל באין צריך אין גיזה באוכלין. כוונתו דבאין צריך לגיזה דמכל מקום חשיב צריך לגופו. משום דחשיב גיזה בצאן שגוזזין ממנו. לא בגיזה לבד. ובאמת גם אני כן כתבתי באגלי טל ס"ק י"ד דיבור המתחיל עוד. אך באמת שכחתי אז דברי עצמי במלאכת זורה סק"א אות וא"ו בהג"ה: ח) ואשר שאל לבאר לו דברי רמב"ן בכורות במה שכתב שמותר לתלוש הנוצות קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דסופו לדחות לאחר שחיטה. דחיוב גוזז אפילו לאחר שחיטה. וחיוב קוצר שיהי' רק קודם שחיטה ליכא בבעל חי. ועל זה הוקשה לו דעל כרחך סבירא לי' לרמב"ן תלושות נוצות קודם שחיטה חשיב גוף אוכל נפש. דאי מכשירין מה יועיל מה שסופו לדחות. ועל כרחך דחשיב גוף אוכל נפש. ואם כן אפילו הי' בו חיוב קוצר שאינו לאחר שחיטה. הא באוכל נפש אין נפקא מינה אם אפשר לעשות בלא מלאכה. והביא דברי הפרי מגדים אשר אין אחריותם עלינו. אך אמת הדבר שהרי הותר ברירה ביום טוב לאחר זמן אף שאפשר לברור סמוך לאכילה דאף בשבת לאו מלאכה הוא: ט) תחילה נבאר דברי הרא"ש דהוה מכשירי אוכל נפש שאפשר מערב יום טוב. ולכאורה הפי' דקודם שחיטה עדיין אינו אוכל על כן חשיב מכשירין. אך אי אפשר לומר כן שהרי מוליכין בהמה אצל סכין וטבח אף שאפשר מערב יום טוב: י) על כן נראה לפרש דהנה בתוס' רי"ד לשבת (דף קכ"א:) בהא דכחס על הפתילה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה פירש משום שהמלאכה הכיבוי והוא אין צריך למקום הכבוי שדבר מיעוט הוא ואינו חס עליו רק לכל הפתילה והרי אין צריך למקום המלאכה ושוחט אף שאין צריך למקום שחיטה הרי נוטל נשמה מכל הבהמה והמלאכה בכל הבהמה. אבל כיבוי הא אין המלאכה רק במקום הכבוי: יא) והנה כבר בארנו במקום אחר במה שאסור להוליך אוכל נפש חוץ לתחום ביום טוב. אף דבגוף אוכל נפש אין מחלקין בין אפשר מערב יום טוב ללא אפשר מערב יום טוב ולעולם מותר. אך דמה שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש ביום טוב לאו דשמחת יום טוב דוחה. דאינו אוכל בשעת המלאכה. אך דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשסוף מחשבתו לאכילת יום טוב נקראת מלאכת אוכל נפש דיום טוב. כי הוא מלאכה מחמת סוף מחשבתו לאכילת יום טוב. [מלאכת מחשבת היינו סוף מחשבתו כמו שכתבו תוס' שבת (דף ק"ו) דיבור המתחיל מה לי. דמוציא מרא לחפור בו לקבור את המת חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה]. אבל תחומין דלאו מלאכה הוא ולא תליא במחשבת. הרי האיסור בפני עצמו והאוכל נפש בפני עצמו ואסור: יב) ולפי זה התולש נוצות במקום שחיטה. כדי שיוכל לשחוט העוף לא יחשב מלאכת מחשבת מצד מחשבתו לאכילת כל העוף דמצד זה הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהמלאכה רק במקום תלישה שתולש. וכעין דברי תוס' רי"ד הנ"ל. רק דחשיב צריך לגופה מחמת שצריך למקום שחיטה לשחוט שם. דתולש נוצות וצריך למקום הנוצות חשיב צריך לגופה כדברי רמב"ן בנוטל צפרנים. ואם כן לא הוי מלאכת מחשבת גוף אוכל נפש. רק מלאכת מחשבת מכשירי אוכל נפש. שהרי אינו מלאכת מחשבת מצד תיקון העוף שיהי' ראוי לשחיטה. דזה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כדברי תוס' רי"ד. רק דהוי מלאכת מחשבת מצד המקום שחיטה שהוא מכשירי כל העוף והוא מכשירי אוכל נפש, וכיון שאפשר מאתמול אסור. ואף שמתקן עכשיו כל העוף לשחיטה והעוף גוף אוכל נפש. כיון שאינו משום זה מלאכת מחשבת. אינה נקראת מלאכת אוכל נפש ואסור כמו תחומין. משום דלא תליא במחשבת והאיסור בפני עצמו והאוכל נפש בפני עצמו. הכא נמי האיסור בפני עצמו התלישה. ומחשבת מכשירי אוכל נפש שאפשר מאתמול שאסור. ותיקון העוף שהוא אוכל נפש בפני עצמו כיון דלא הוי מלאכת מחשבת מחמת תיקון העוף *): יג) ובזה יתפרש דברי הרא"ש התמוהים שהביא ראי' ממה שאסור להוציא בהמה חוץ לתחום כדי לשוחטה. ולכאורה פשט דבריו שהביא ראי' דקודם שחיטה לא נקראת אוכל נפש. והוא תימה. דאטו פירות