אבני נזר אורח חיים קכט

משכחת לה שיהי' תחום של העיסה במקום תחום של מים ומלח הי' גם העיסה אסור להוציא ולהנ"ל הרי הוא שוה באיסור והיתר ואף לרבנן לא בטל: ד) לא דמי כי אוכלא לדנא. דגבי בישול היתר דבר המבושל כבר משום שאינו מבשלו עוד ואינו עושה פעולת בישול. אבל בתחומין הרי הפעולה אחת. ההוצאה ממקום זה למקום זה. ולזה שבתוך תחומה מותר. ולזה שחוץ מתחומה אסור. הרי חלוקין באיסור והיתר. והוא חלוק זה מזה ככל איסור והיתר שבתורה. אך שתחומין הוא מן הדברים שאסור לזה ומותר לזה. ועיין גיטין ריש המגרש גבי ארבעה זקנים: ה) ומה שכתב עוד דבתחומין גם כן האיסור על המוציא חוץ לתחום לא על החפץ. ליתא דבתחומין האיסור משום שהחפץ קנה שביתה והאיסור על החפץ. וכבר נתבאר זה במלאכת חורש ס"ק י"ב אות י"ב י"ג יעוין שם: ו) מה שכתב בשאלה שבא לפניו במה שנוהגין ששופכין מים מבושלים שנצטננו לגמרי בתוך מים רותחין שיהי' שניהם אינם צוננים לגמרי ושוב מחממין אותם כהכרעת רמ"א דבלא נצטנן לגמרי אין בו בישול אחר בישול וכתב מעלתו דודאי אין היתר בהמים שנצטננו לגמרי משום שהחמו קצת דאין היתר אלא בשעדיין חם מחמת הבישול הראשון. [אמת אמר וכן כתב בחי' ר' עקיבא וכן באגלי טל בהשמטות לס"ק י"ד דיבור המתחיל ולפ"ז]. נמצא עדיין עושה איסור במה שמבשל המים שנצטננו רק אם הם מועטין יש להתיר משום ביטול. ואף דהוי דבר שיש לו מתירין. בדרבנן נסמוך על הפוסקים אין בישול אחר בישול אפילו בנצטנן לגמרי. אך מסופק לפי דבריי דאין בזה ביטול. הנה יש בזה עוד טעם דלא שייך בזה היתר משום ביטול דדומה לטומאת משא דאין מותר משום ביטול שהרי נושא את כולו. והכא נמי מחמם את כולם ואין להקל בזה: סימן קל. לר' מרדכי ניסן נ"י. אשר כתבתי בס"ק ל"ה דבישול שלא בגידולי קרקע ילפינן ממן דכתיב אשר תאפו אפו. והקשה מדברי הספורנו התמוהים אין אחריות דברי ספורנו התמוהים עלי בפרט שבגמרא דרשו אל יצא איש ממקומו לצאת בכלי ללקט המן משמע שלקיטה עצמה אינה מלאכה: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן קלא. מלאכת גוזז. ב"ה א' אח"ק י"ט למב"י סתרו לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם בתורת ד' חפצו כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) הבטחתי להשיב על מכתבו בענין גוזז. והנה ראשית דבריו בענין עור אם מחויב המחתכו משום גוזז וכל הדברים שהביא הכל מובא באגלי טל. רק אחת הביא מטורי זהב שצריך ליזהר בעור שלא יסיר ממנו דאדם הוא כקרקע. מכלל דרק משום קוצר חייב ולא משום גוזז. ועל כן העלה דתלוי באם דינו כגופו לגבי טומאת מת. הכא נמי לא חשיב גוזז עד כאן דבריו: ב) אך אם כן למה יחשב קוצר. הלא החותך מן הקרקע עצמו לא חשיב קוצר. הכא נמי כיון דהעור גופו. וגוף הכלל דתלוי אם דינו כגופו לגבי טומאת מת טוב הוא. אך עדיין אינו מיושב הקושיא שהקשיתי באגלי טל סק"ב אות ח' אהא דהמצניע (פ"ד:) ציצין של עור שלא פירשו רובן הנוטלן בכלי חייב חטאת ומבואר דיש גזיזה בעור. וקשה ממפשיט דמוכח מתוס' מכילתין (דף קי"ז) דאין בהפשט משום גוזז. ומאי שנא מהא דציצין]. ללישנא קמא דעולא (דף נ"ה.) דבר תורה עור האדם טהור. ואף שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא. ודאי רמב"ם בשיטת רי"ף רבו שכתב הרא"ש בבא קמא (ס"ו שדרך רי"ף לפסוק כלישנא בתרא. וגם הרמב"ם עצמו פרק ד' מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ג כתב הכסף משנה דפסק דפטור הואיל ולישנא בתרא הוא והכא נמי פסק עור אדם דוקא עבדו טהור מן התורה הואיל ולישנא בתרא הכי סבירא להו. ממילא מובן דלריב"א גם הכא הוה לי' עור אדם מן התורה טהור. ותקשי לדידי' ממפשיט. ואף לרמב"ם צריך ליישב ללישנא קמא: ג) ובאמת הקו' מציצין של עור שחייב עליהם משום גוזז יש ליישב. משום שציצין אלו פורשים לאחר שגדל עור תחתיהם והויין ציצין אלו חוץ מגופם. אבל בעלמא עור היינו גופו. בפרט למה דקיימא לן הגלודה טרפה דחשיב העור גופו: ד) ובמילה שכתב השיטה מקובצת כתובות (דף ה':) דיבור המתחיל דם מפקד פקיד דיש בו משום גוזז. ולכאורה קשה על זה מהא דיליף ר' שמעון ממילה מקלקל בחבורה חייב. אימא דבגוזז חידשה תורה מקלקל חייב ולא בחובל. ונראה דודאי חותך מגוף בעל חי לאו היינו גוזז. ואף אם תמצא לומר חותך עור חייב דלא חשיב גוף הבעל חי. עור המילה בשר הוא, ואף העור שעל גביו בטל אל הבשר ולא שייך בזה גוזז. אך לפי שצורת אדם ישראלי שיהי' מהול ועור המילה מותרות הוא. וכן הוא לשון המדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים. מה התאנה אין בה פסולת רק עוקצה לבד העביר אותו ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העביר אותו ובטל המום על כן הוי גוזז. אך כל זה מצד המצוה. אבל מצד הטבע כבר כתבו הטבעים צורך הערלה. ועל כרחך ר' שמעון דחשיב לי' מקלקל ולא אזיל בתר המצוה לא חשיב גוזז דגופי' הוא אך למה שפסק הרמב"ם מקלקל בחבורה פטור. דמילה חשיב תיקון דאזלינן בתר המצוה. הוא הדין דחשיב גוזז דבלא הערלה האדם שלם והערלה מותרות וצריך לגוזזו: ה) ובענין הנוטל שן אם יחשב גוזז. יש לעיין דבפרק ו' דבכורות משנה ד' שנים שנטלו מבהמה הוי מום. אם כן יש לומר גופי' הוא ולא הוי גוזז. אך פרק ז' משנה ה' גבי אדם נטלו שיניו פסול רק משום מראית עין אבל מום לא הוי וסתרי אהדדי. ואני פרשתי משום דבגדלות שיניו נופלים. וכיון דזקן באדם כשר ואז הוא בלא שינים והוי אדם שלם