אבני נזר אורח חיים קכח

מרמב"ם בשדא סיכתא לאתונא דהחיוב הוא על מה שנקמט לאחר הרפוי אף דבעידנא דשדא לא הי' רפוי הנה דבתר בסוף אזלינן. והבאת עוד ראי' לזה מתוס' עבודה זרה (דף נ"ה דיבור המתחיל ירד. דעכו"ם הדורך ענבים בגת מה שירד לבור אסור כתב הרשב"ם אפילו בלא נגיעת עכו"ם אחר כך כיון שנעשה יין לאחר שירד לבור ונמשך מכח הנכרי אף שבשעת דריכה עוד לא הי' יין. הנה דבתר בסוף אזלינן וחשיב כחו של גוי ביין. הכא נמי חשיב החימום שאחר כך מכחו בלח. הראי' זאת טובה: ד) אך מה שהבאת ראי' לרשב"ם מהא דשבת (דף קמ"ד:) דזב שחולב את העז החלב טמא משום היסט הזב. אף שבשעה שדחק ומשך בדדין עוד לא הי' עליו שם משקה [מדאינו מטמא אלא כשיצא ברצון. ואם מעיקרא חל עליו תורת משקה מי הפקיעו מטומאה] מכל מקום כיון שנמשך אחר כך מכחו חשבינן לי' כחו במשקה עד כאן דבריך. זה אינו ראי'. דעל כרחך אין הטעם משום שנמשך אחר כך כשנעשה משקה, דאז לא ניסט מגופו של זב אלא מכחו של זב. וכחו בזב לא חשיב היסט [כדאיתא ריש פרק ב' דבבא קמא דמדמי לי' הש"ס לענין צרורות כל שבזב טהור לאו גופו אלא כחו ומשלם חצי נזק] אלא ודאי דתיכף בשעת חליבה כשיוצא החלב נעשה משקה וחשוב גופו. ואם כן גופו של זב עושה מעשה במשקה ודו"ק: ה) ומה שהבאת עוד ראי' מהא דריש הכונס דשויי' טמון. הרי דאף שבשעת הצתת האש לא הי' טמון. בתר בסוף כשנשרף אזלינן, זה לא יתיישב אף לפי' רשב"ם. דבהא דרשב"ם בשעת דריכה הי' עומד להיות יין על כן חשבינן מעשיו ביין. אבל הכא בשעת הצתה לא הי' עומד להיות טמון. אך התם כיון דבסוף הוא בפטור פטור. ובנידון המגן אברהם כיון דתחילתו קרוש גם כן פטור דבשבת בעינן תחילתו וסופו בחיוב. כי היכי דבעינן תחילתו וסופו בשגגה. ובאמת אם הי' הולכים בתר מעיקרא לגמרי כמו בזרק כלי מראש הגג לרבה. הרי חלות החיוב מעיקרא ואז הי' מגולה. אך המצית אש דומה לזורק חץ דלא אמרינן בי' בתר מעיקרא כמו שכתבו תוס' דיש חילוק בין זורק חץ שלא נעשה מעשה בחפץ. הכא נמי בזה שהצית אש למרחוק: ו) ומה שכתבת בשעת הצתה אינו בדקדוק. דטמון דפטור למה דקיימא לן אשו משום חציו היינו בהי' גדר בשעת הצתה ונפלה גדר שלא מחמת דליקה כדאיתא פרק כיצד הרגל [לבד הרמב"ם] רק כך הי' לך לומר דעל כרחך לאחר נפילת הגדר שויי' טמון דאי קודם לא עביד מידי. ונאמר כיון דבשעת הצתה דאז עומד לישרף לא הי' טמון יתחייב. אלא ודאי בתר בסוף שעת שריפה אזלינן. אך כבר נתיישב: ז) ואשר הבאת ראי' מפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בירושלמי. ואמרת דסבירא להו מאליהם הם נשרפים. משום דסבירא להו בתר מעיקרא אזלינן. ובשעה שהניחה בתנור לא הי' תרומה. ליתא דכל שכן דאסור לשרוף טבל ביום טוב שאסור בהנאה של כלוי לכל אדם ובין בתחילה בין בסוף אסור בשריפה. רק התירא דר' אליעזר משום דמתיר הערמה וכל אחת בשהניחה בתנור אמר זו לאכילה ולא לשריפה: ח) אשר ישבת קושיית רא"ש על פי פי' רשב"ם. ליתא דכשם שזמן אינו בגוף המעשה כך המקום. וכשם שאומרים שנעשה בזמן ראשון כך יאמר שנעשה במקום ראשון. אך מה שהבאת ראי' מקושיית הרא"ש לדברי המגן אברהם. מלבד כי לענין שבת לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן כדמוכח מהא דצריך להיות סופן שגגה. אך לבד זה לא שייך כאן בתר מעיקרא. כיון שבידו להסירה מאש. איך נאמר שהוא כאלו כבר נתבשל: ט) אך זאת קשה לרא"ש דסבירא לי' בתר מעיקרא אפילו לא עשה מעשה בגוף הכלי חשוב כאלו נעשה אז. יקשה הא דשויי' טמון באש. דנחשוב כאלו נשרף בשעת הדלקה לרמב"ם. או בשעת סילוק הגדר לשאר פוסקים. בודאי האחרונים עמדו בזה ואני בכפר אין בידי ספרים. סימן קכט. להרב ר' צבי יהודה נ"י: א) אשר כתבתי בס"ק ט"ו ומ"ב בטעם היראים משום שחידש בו טעם צלי ופשוט. והוקשה לו כיון דבישול שרחוק מהאש משובח יותר מצלי שקרוב לאש כמו שכתב בשם אבן עזרא. אם כן צלי אחר בישול יהי' דומה לסיקרא על גבי דיו דאף שרוצה בסיקרא בטלה דעתו עד כאן דבריו. אינו דומה כלל. דכתיבה הכל כותבין בדיו. ובודאי הכותב בסיקרא בטלה דעתו אבל רבים בוחרים בצלי יותר. ובודאי יש טעם טוב בצלי שאינו בבישול. וקדשים נאכלין צלי בחרדל וקרי לי' כדרך שהמלכים אוכלין: ב) מה שכתב על מה שכתבתי בס"ק כ' דיש בישול בבשר מלוח משום שינוי הטעם שאין טעם המוכשר לאכילה על ידי מליחה כמוכשר על ידי בישול. והקשה על מה שכתבתי דהמבשל באור את המבושל בחמי טבריא פטור והא אין טעם המבושל במה שאינו תולדות אור כמבושל על ידי האור. אינו דמיון. דמליח ובישול התחלפות הטעמים לגמרי. וכעין שכתב באור זרוע בבישל תפוחים הנאכלין חיין. מכל מקום אסור לבשלם משום שנשתנה לטעם אחר. אבל מה שבאור יותר טוב אין זה התחלפות הטעמים. ובודאי קצת שינוי בין השלוק למבושל. מכל מקום שולק את המבושל פטור ובישול וצלי מחלוקת. הרא"ם סבירא לי' דחשיב טעמים הפכיים וחייב ופוסקים אחרים סבירא להו כיון שזה וזה על ידי חום לא חשיב טעם אחר לגמרי: ג) מה שכתבתי בס"ק ל"א אות י"ד שאם נתערב שאינו מבושל בתוך המבושל לדעת הר"ן דלחכמים דסבירא להו מין במינו בטיל הטעם משום דלא אזלינן בתר גוף הדבר רק בתר איסור והיתר. וכיון שזה אסור וזה מותר חשיב מין בשאינו מינו. אבל בשניהם היתר אפילו מין בשאינו מינו לא בטל לרבנן דחשיב מין במינו. ואמרתי דלענין שבת חשובים המבושל ואינו מבושל מין במינו. דשניהם אסורים בבישול. רק שהמבושל אף אם שם אותו ברותחין אינו מבשלו עוד. לא שזה מותר בבישול. ועוד דאין האיסור על המים רק על העושה המלאכה. והוקשה לו מהא דפ' משילין ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואיסור תחומין על שניהם. ואם הי'