אבני נזר אורח חיים קכז

ח) ראיתי לגלות אזנו במה שכתב מעלתו בתוך דבריו כל שכן בעיסה שבלילתה רכה דבעי לגבלה הכי עד כאן לשונו. ובאמת בלילתה רכה לא חשיב לישה כלל כהא דשבת (דף קנ"ו) הא בעבה הא ברכה. פרש"י בעבה גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן קכו. לר' מרדכי ניסן נ"י. א) על מה שהעליתי בס"ק י"ד דלדידן דקיימא לן כר"י בר"י, וקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע גם לש אינו רק בגידולי קרקע. הקשה מעלתו הרי הרמב"ם פוסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ופוסק כר"י בר"י. ולמה כתב המגבל עפר הרי זה תולדת לש. הא עפר אינו גידולי קרקע. ואי משום שבמשכן הי' סמנין שאין צומחין גם כן רק הם חלק מקרקע כעין אבנים שאין צומחין רק הם חלק מקרקע. אם כן יהי' אב מלאכה כיון שבמשכן הי' לישה בעפר כעין שכתבתי דאם איתא שכתישת עפר הי' במשכן לצורך כלי חרס והי' מגבלין אותו אם כן המגבל את העפר יהי' אב: ב) הנה קושיא זו אינו עלי רק על הרמב"ם שכתב המגבל עפר תולדה. למה. הלא לישת סמנין גם כן גיבול. ואי משום שזה סמנין וזה עפר. לישה בפת גם כן יהי' תולדה. ואם עפר אינו גוש קרקע יפטור לגמרי. אך ביאור דבריו דסמנין לצבוע בגדים נהנה מגוף הצבע שנעשה מראה על הבגד ונהנה מהמראה. וכן קמח שלש ועושה ממנו פת אוכל הקמח שנעשה פת. אבל המגבל עפר או טיט לטוח בו תנור או לעשות כלי חרס לבשל אינו נהנה מעפר וטיט. רק ממה שאופה בתוך התנור ומבשל בתוך הכלי חרס וכיון שאינו דומה לגמרי הוה תולדה. ועל כן אף אם הי' הסמנין גוש קרקע יש חילוק זה בינו בין המגבל עפר או טיט שאינו סמנין. רק זה הוכחתי שאם איתא שבמשכן הי' כותשין עפר לגבלו ולעשות ממנו כלי חרס. אם כן המגבל עפר לטוח בו או טיט לעשות כלי חרס יהי' אב כיון שבמשכן הי' גם כן גיבול כזה שלא ליהנות מגופו: סימן קכז. שנית להנ"ל. א) אשר הקשה מעלתו על מה שכתבתי לעיל ממה שכתב רמב"ם המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל ומשום מבשל היינו אב כמ"ש במלאכת אופה סק"ט אות ו'. והרי אינו נהנה מגוף הכלי רק מהמתבשל ואינו דומה לבישול סמנים עד כאן דבריו. אנכי לא כתבתי דמשום. לעולם הוה אב. דמלא כל מסכת שבת משום בדבר שהוא תולדה. ואזכיר אחת המגבן כתב הרמב"ם פרק ז' שחייב משום בונה ובפרק י' הלכה י"ג המגבן תולדת בונה. ואדרבה משום מורה יותר על תולדה. רק כתבתי שאין משמעו תולדה "לבד" יעוין שם שגם אב בכלל משום. ובסוף כתבתי על כן לא כתב דהיא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל "ואפשר" דהוה אב יעוין שם. לא כתבתי בהחלט שאב הוא. רק אפשר. והיינו דודאי יש כלי חרס שנהנה מגופו עיין שבת (דף פ"ד) מדרס כלי חרס וברמב"ם פרק א' מהלכות כלים הלכה ח' כסא של חרס. והנה נהנה מגופו והוי אב. על כן לא כתב הרמב"ם תולדת מבשל דהא בכלי שנהנה מגופו כגון כסא וכיוצא הוי אב. על כן כתב משום. שהוא לשון כולל אב ותולדה ואם הוא כסא וכיוצא הוי אב ואם הוא כלי לבשל בו הוא תולדה: ב) ובכלי לשתות בו צריך עיון אם יחשב נהנה מגופו שבשעה ששותה המים הוא שותה בכלי. ובמסכת מעילה שתה בכוס מעל. הנה דחשיב נהנה מכוס. או יש לומר מכל מקום אינו דומה לסמנין שבמשכן דעיקר הנאה מהמים. והכלי מחזיק המים. ויש לומר דתלוי בספק שכתבתי לעיל בעפר לכסוי אם יחשב מגופו. דבשעה שמכסה מכסה בעפר. או כיון שהמצוה נעשית בדם לא חשיב מגופו. מכל מקום לשון משום כולל הכל: ג) ובלש עפר כתבתי שפיר דכיון ששיעורו הוא כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ואינו נהנה מגופו רק שמצרף בו הזהב זה הוה תולדה בהחלט. ואפי' לש הרבה לעשות כסא. מכל מקום משגיבל כדי לעשות פי כור נתחייב כמו המוציא דבר ששיעורו כמלא פי פרה שיעור מיעוט והוא הוציא השיעור מיעוט לגמל חייב. וכיון שנתחייב משום שיש בו כדי לעשות ממנו פי כור תולדה הוא: סימן קכח: מלאכת האופה. ב"ה יום ה' רס"ה לפ"ק פה אטוואצק. לר' ליב הירש נ"י. א) אשר הקשית בהא דהמבשל ובא אחר והגיס גם הראשון חייב. וכתבתי בזה טעמים. והוקשה לך מהא דזרק חפץ לתוך יד חבירו ונעקר חבירו ממקומו וקיבל פטור הראשון. אף דגם לולא השני הי' החפץ נח והי' המלאכה נגמרת ועל ידי השני לא הי' נעשה מלאכה. ומה בין זה למעמיד הקדירה ובא אחר והגיס עד כאן דבריך: ב) ולא קשה מידי דהנחה לא נעשה כלל על ידי הראשון. ואדרבה על ידי מעשה ראשון הי' החפץ הולך הלאה. ופעולת הנחה נעשה על ידי השני לבד. מה שאין כן בבא אחר והגיס. דבכחו של ראשון בצירוף הגסה התבשיל מתבשל. ועוד יש בזה חילוק דלולי השני לא הי' החפץ נח במקום שנח עכשיו. דהמונח בידו של אדם חשיב מונח בארץ במקום שהאדם עומד וכיון שהמקבל עומד עתה במקום אחר כאילו נח החפץ במקום אחר. אך דאין צורך לזה דפשוט כמו שכתבתי תחילה. ג) בענין המעמיד שומן יבש כנגד המדורה ולאחר שהותך מרתיח. שהבאתי ראי' בס"ק נ"ה אות ג' דבתר בסוף אזלינן דבשעה שמרתיח לח הוא.