אבני נזר אורח חיים קכו

סימן קכד. לר' אברהם נ"י: א) על מה שכתבתי בס"ק ס"ב אות ב' דביום הכיפורים אינו חייב אלא בשניהם יחד. היינו הנאת גרונו והנאת מעיו. הקשית מתוס' עירובין (דף כ'.) שהוכיחו דבשעת בליעה חשיב הנחה מיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות. ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו חייב. ואיך חשיב הוצאה בהדי הנך. הא בעידנא דמחייב עלייהו דהיינו בשעת הנאת גרון. אכתי לא מחייב אהוצאה עד שיניחו במעיו. אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשוב כמונח. ולפי מה שכתבתי איך חשיב יום הכיפורים בהדייהו הא הנך חייב בהנאת גרונו ויום הכיפורים עד שיגיעו למעיו. הקשית בחכמה ב) מכל מקום אינו קושיא דמכל מקום הא בלא הנאת גרונו לא מחייב והחיוב בא על הנאת גרונו גם כן שהוא בשעה שנתחייב על הנך, ותוס' בהוצאה שפיר מקשי דהחיוב הוא על העקירה וההנחה [ועל שעה שבא מרשות לרשות] ונמצא שעל שעת הנאת גרונו שאינו לא שעת עקירה ולא שעת הנחה לא נתחייב כלל משום שבת. ונמצא החיוב חלב ונותר וטמא במוקדשין וחיוב שבת אינם בזמן אחד: ג) אשר כתבתי דברכת המזון תלוי רק בהנאת מעיו וכתבת בשם המנחת חינוך דתלוי גם בהנאת גרונו. אין מחלוקת בינינו. כי אני כתבתי לדעת רמב"ם שמחייב שהכל על שמן בעיני' משום הנאת מעיו ולשאר פוסקים אינו כן. וברש"י בהא דאזוקי מזיק לי' פרש"י ובברכה ואכלת כתיב. ואכילה היינו הנאת גרונו: הק' אברהם. סימן קכה מלאכת לש. להרב ר' זאב נ"י א) דבר מה שכתבתי בסק"ה להשיג על בעל מנחת חינוך שכתב דשיעור לש כגרוגרות משערין העיסה ואף אם לא הי' בקמח כשיעור ויש בעיסה כשיעור חייב. ואני השגתי על זה דלפי מה דקיימא לן כר"י בר"י אין מלאכת לישה אלא מה שנחבר הקמח להיות גוש אחד. ופשוט דתוספות מים שאין צריך אל הלישה אינו מצטרף. ובמנחות מבואר דבמדה בינונית אין המים מוסיפין בשיעור רק אם מוסיף מים. וזה התוספות אין צריך אל הגיבול ולמה יצטרף עד כאן לשוני. ומעלתו השמיט עיקר הטעם דאין חיוב לש רק בקמח שנתחבר. ונקט סיפא באין צורך אל הגיבול. והקשה על זה מפרק ב' דעוקצין פת ספוגית משתערת כמות שהיא אלמא דספוגית אורחא למעבד הכי ואם כן למה לא יצטרף: ב) ובאמת הטעם משום שאין חיוב אלא בקמח שנתחבר ולמה יצטרף המים. ומה שכתב דתוספת מים אין צריך אל הגיבול. היינו שאם לא הי' אפשר לגבל בלעדו גם תוספות מים הי' בכלל האיסור. דומה לזה כתבו בתוספות ישנים כתובות פרק ג' בהא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל כתבו בתוס' ישנים שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה גם ההגבהה הי' בכלל האיסור. והי' מתחיל האיסור משעת הגבהה. והכא נמי אם לא הי' אפשר לגיבול בלא התוספות מים. גם התוספות מים הי' בכלל האיסור ומצטרף: ג) מעתה מה הוקשה לו הא אורחא למיעבד הכי ולמה לא יצטרף. מה בכך דאורחי' הא ודאי אורחי' לאכול ביד. רק משום דאי בעי גחין אין ההגבהה בכלל האיסור. וכל שכן הכא דאורחא למיעבד נמי בלי תוספות מים אין התוספות בכלל האיסור. והא דפת ספוגית דמשתערת כמות שהיא. היינו משום דמים הבלועים גם כן נעשין אוכל ומצטרפין לטומאת אוכלין: ד) ומ"ש שאם אין חיוב רק על שמוכרח אל הגיבול אם כן גם במדה בינונית לא יצטרפו כל המים דאי בעי לש בפחות ממדה בינונית עד כאן דבריו. לא אמר כלום שאם לש במדה בינונית אין המים מוסיפין בשיעור ויש בקמח כשיעור. על הקמח מחייבין אותו, ואין צריך לצירוף המים. אך אם לש בפחות ממדה ומתמעט העיסה משיעור בודאי משערין כמות שהוא עכשיו לפטור. כיון דהשתא לית בקמח כשיעור. כהא דמנחות (דף נ"ד.) כל היכי דמעיקרא הוה בי' והשתא לית בי' הא לית בי'. ה) עוד הוקשה לו ממה שכתב בשיטה המיוחסת לר"ן פרק המצניע דבשבת אזלינן בתר מה דחשוב לאינשי. וכיון דהשתא איכא כגרוגרת בתר השתא אזלינן אפילו על ידי תפיחה. אם כן כל שכן בעיסה שבלילתה רכה כיון דבעי לגבלה הכי עד כאן דבריו. גם זה פשוט כנ"ל דכשתפחה מחייבין אותו על כולו. מה שאין כן בזה שאין חיוב לישה אלא בקמח שנתחבר: ו) אך אם הפירוש ותפחה על ידי גשמים על כרחך אי אפשר לחייבו על הגשמים שלא הי' בהם עקירה. ואף על פי כן חייב דמכל מקום על ידי הגשמים שנבלעו בו נחשב האוכל עצמו שיעור. וכן כתב רש"י. פסחים (דף ל"ג:) אף על גב דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה מכל מקום משלים את שיעורו עיין שם שהאריך בזה. והכא נמי הגשמים משלימים את שיעורו אף שאינו חייב עליהם. וכן בנידון דידן אף שאין חיוב לישה במים. מכל מקום המים שנבלעו בעיסה משלימים השיעור קמח וחייב דחשיב הקמח עצמו כשיעור ז) מיהו בעל שיטה המיוחסת לר"ן כתב בעצמו ורמב"ן ז"ל תי' דמיירי כגון דמעיקר הוה בי' כגרוגרת וקודם שהוציאה צמקה כו' ופשיטא דהלכה כרמב"ן. דהלכה כבתראי. היינו כשנחלקו עליו. אבל הכא כתב בעצמו דעת רמב"ן לבסוף ולא נחלק עליו. והכא נמי אינו חייב על ידי שחשיב בקמח עכשיו כשיעור כיון דמעיקרא לא הוה בי'. וכהא דמנחות (דף נ"ד) כל היכי דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' [מן התורה פטור] מדרבנן. והא דפת ספוגית אפילו מדאורייתא משתער כמות שהוא כיון דמים הבלועים נעשים אוכל וניתוסף כמות האוכל ודו"ק. והא דכתב רש"י בפסחים אף על גב דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה האי הנבלע אשיגרת לישנא. ושם קאי למאן דאמר משקין מפקד פקידי כר' שמעון. אבל למאן דאמר מבלע בליעי מפורש שם דכיון דאטמי אוכל אטמי