אבני נזר אורח חיים קכה

הבליעה חייב אף שלא עשה מעשה. ולכאורה אם יהי' בשוגג יפטור מחטאת. דבחטאת הא בעינן מעשה כבריש כריתות. אך יוקשה על זה לפי דברי הרי"ף פ' ד' מיתות דמה דאפשר בלא מעשה אף אם עשה מעשה פטור מחטאת ועיין שם בחידושי הר"ן. ואם כן לעולם לא יתחייב האוכל חלב חטאת דאפשר בלא מעשה אם יתחוב לו חבירו. ומוכרח לומר כמו שכתבו התוס' בבא קמא (דף ל"ב) בהא דכתיב ונכרתו הנפשות דרחמנא אחשבה להנאה מעשה הכא נמי באכילה אף אם תחב לו חבירו חשובה ההנאה מעשה. ובכל מקום חלבים ועריות כי הדדי נינהו לענין הנאה במתעסק. וכן בקרא את הלחם אשר הוא אוכל. אכלה ומחתה את פי' ואמרה וגו'. ואם כן אם איתא דהנאת מעיו לבד חשוב אכילה. ואכילה חשוב מעשה. אם כן מה שמעיו נהנין יחשבו מעשה *). אלא ודאי הנאת מעיו לבד לא חשובים אכילה ולא הויין מעשה. ועל כן מותר לכתחילה: ו) ומכל מקום לא החלטתי שיהי' זה ראי' דלריש לקיש בעי נמי הנאת גרונו. [וכתבתי בלשון אפשר] דיש לדחות ולומר הנאת מעיו לא נקרא אלא בשעה שהגיע למעיו שנעשה אז מרעב שבע. והוא הנאה מחודשת דומיא דהנאת גרונו. אבל כשכבר הוא במעיו אין כאן הנאה מחודשת. רק שאם הי' יוצא המאכל ממעיו הי' חוזר להיות רעב. זה אינו נקרא הנאת מעיו. [ועיין ריש במה טומנין דמחלק כהאי גוונא בין אולודי מוליד בין אוקומי מוקים]: ז) אך מכל מקום חשיב עדיין הנאה ראשונה קיימת כיון שאם הי' יוצא ממעיו הי' חוזר להיות רעב, דומה לזה מצינו במקדש לאחר ל' ונתאכלו המעות בתוך שלשים דמשמע בר"ן דהקידושין במה שנותן לה תחילה מעות ולא חשיב פסקה הקנין. משום דאי לאו הקדושין היתה מחויבת להחזיר. ואף דבהא לא מקדשה דהוה מקדש במלוה. מכל מקום מועיל שלא יחשב פסק מעות ראשונים ומיקדשה שפיר במה שנותן לה תחילה המעות. ועיין באבני מילואים סימן מ' סק"א שביאר שכן שיטת ריטב"א. והכא נמי כיון דאי לאו המאכל הי' חוזר להיות רעב חשיב הנאתו ראשונה קיימת ומברך על הנאתו ראשונה: ח) אבל ביום הכיפורים דהנאתו ראשונה הי' בערב יום הכיפורים אין כאן סרך איסור [ועיין שבת (דף פ'.) אך עיין זבחים (דף צ"ג.) דר' אליעזר סובר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ודו"ק היטב] אך אם נאמר דאוקומי מוקים ביום הכיפורים איסור אכילה לא איכפת לן. אם כן האוכל ביום הכיפורים בשעדיין אינו רעב כלל יפטור שעדיין לא הי' מעונה כלל רק שגורם שלא ירעב מהר ואוקומי מוקים שביעתו. והא אמרת דאוקומי מוקים לית לן בה. ואנן לא פטרינן אלא אכילה גסה שאינו נהנה כלל באכילתו כמו שביארו התוס' דאכילה גסה היינו שקץ במזונו: ט) מיהו לפי פירוש הזוהר הקדוש ושאר מפרשים עינוי הכנעה שאכילה מחזק היצר הרע ומבטל הכנעה. ועל כן כתב מהרי"ו דביום הכיפורים אין יצר הרע משום שאין בו אכילה ושתי' ניחא. דכל זמן שנהנה באכילתו הוא מבטל הכנעה. והדבר צריך תלמוד: י) והשתא להלכה דקיימא לן הנאת מעיו לא הוי אכילה אי אפשר לצרף כלל מה שאכל ערב יום הכיפורים עם חשיכה כיון שלא עשה מעשה ביום הכיפורים, וכמו שאינו מצרף העושה מקצת מלאכה בערב שבת שתעשה בשבת יא) אשר הקשית על מה שכתבתי דביום הכיפורים אינו חייב בהנאת גרונו לבד בלא הנאת מעיו. אם כן הא דאמר ר' מאיר גבי יש אוכל אכילה אחת וכו' ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו חייב ודייקו התוס' דחשוב הנחה משעת בליעה. דאי לא חשוב הנחה עד שיניחו במעיו אינם באים כאחד. הכא נמי אם באכילה דיום הכיפורים אינו חייב עד שיניח במעיו אינו בא כאחד עם יתר ג' החטאות. לא קשיא דמכל מקום הבליעה גם כן מסייע לחיוב. דאינו חייב על הנאת מעיו לבד. ובתוס' שפיר דייקו דאם איתא דלא הוה הנחה עד שיניח במעיו הבליעה אינו מסייע כלל לחיוב שבת כיון שאינו לא שעת עקירה ולא שעת הנחה. שהרי צמקה בין עקירה להנחה וחזרה ותפחה חייב אם אין דיחוי באיסורין. הנה דאין החיוב על האמצע: דברי הדוש"ת הק' אברהם.