אבני נזר אורח חיים קכד

אף שלא הי' מוכן לטלטול חשיב מוכן אף לגבי טלטול ומכל מקום מה שמוקצה מצרכיו. יש לומר שאסור בטלטול בעצם. מכל מקום האמת כדבריי. ויש לומר דטעם דאזלינן הכל בתר צרכיו ולא בתר הטלטול. הוא גם כן משום זה דטלטול אינו שייך לוהכינו. אך לזה אין צריך ראי' שכן מפורש בגמרא שבת וברש"י ביצה כמו שכתבתי באגלי טל: ג) אך מה שמצאת סתירה לזה מתשו' מהרי"ל סימן קט"ו במה שמתקנים מאכל התינוק בשבת על ידי גוי וישראל מטלטלין אותו. מאכל התינוק דומה לחולה שאין בו סכנה דאומר לגוי ועושה. ממילא אינו מוקצה שמוכן בין השמשות לתקנו על ידי גוי. והנה אף שהתיר לומר לגוי לתקנו לצורך התינוק ובודאי, הי' רשאי התינוק לאוכלו. דאם לא כן למה הי' מתקנין אותו ועם כל זה לא התיר הטלטול לישראל אלא מטעם הנ"ל דמוכן הי' בין השמשות עד כאן דבריו: ד) והנה מ"ש רשאי התינוק לאוכלו. מאי איסור והיתר שייך בתינוק. אך אף שגדול אינו יכול להאכילם שהזהיר גדולים על הקטנים ודלא כאיסור והיתר מכל מקום על ידי גוי ודאי רשאי להאכילו כמו שכתב המגן אברהם סי' שמ"ג דעל ידי גוי לית בי' משום להזהיר גדולים על הקטנים. ומשום אמירה לגוי שבות ליכא. דאפילו מלאכה גמורה על ידי גוי מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. מכל מקום בשביל זה לא יחשב ראוי משום דחזי לקטן. דכיון דלא ספינן לקטן בידים. לא חזי אפילו לקטנים קרינן בי' כמו שכתב הרשב"א פרק חרש בטעם איסור הטלטול הטבל אף דחזי לקטן. ומהאי טעמא מטלטלין מאכל ביום הכיפורים. אלא משום דלא ספינן לי' בידים דבר שאינו ראוי אפילו לקטנים קרינן בי' עיין שם. והכא נמי כיון דאין היתר רק על ידי גוי דחשוב כאוכל הקטן מאליו. לא חזי אפילו לקטן קרינן בי'. ובטבל נמי כיון דליתן לקטן אינו אלא בלאו. ולראב"ד באיסור לאו לא גזרו אמירה לגוי ואף על פי כן אסור הטלטול. ומוכח כיון דלא ספינן לי' אנן בידים לא חזי אפילו לקטנים קרינן בי': ה) וקצת יש לדייק מדנקט מהרי"ל איסור מוקצה. ולא איסור דלא ספינן בידים המוקצה משום להזהיר גדולים על הקטנים. אך חדא מתרתי נקט ואיסורא דגופה חמיר ודאי: סימן קכג. ב"ה ג' ויצא עת"ר. שלום לכבוד האברך המופלג חריף ובקי השנון מו"ה אברהם נ"י בק"ק שצוצין: א) אשר הקשית למה שכתבתי בס"ק ס"ב אות ב' דחיוב ברכת המזון רק על הנאת מעיו דהנאת גרונו כבר עברה. למה באכל כשהי' חול וקידש עליו היום שבת או ראש חודש ספק אם מזכיר מעין המאורע אי אזלינן בתר התחלת הסעודה. ומה ספק הלא הברכה על שהמאכל עכשיו בתוך מעיו ועכשיו קידש היום עד כאן דבריך. יש לומר כמו שכתב הרא"ש בהא דכתיב וזבחת בעינן מעשה דידי'. ואם נפל סכין מידו ושחטה פסולה. דלשון וזבחת כמו ועשית, הכא נמי ואכלת שיעשה ההנאה במעשיו ועכשיו מונח המאכל ממילא במעיו. ועוד דע שכן כתבתי רק לרמב"ם. אבל לשאר פוסקים יש לומר כיון דכתיב ואכלת אינו חייב אלא אם כן נהנה גרונו. וכן פרש"י אזוקי מזיק לי' ופרש"י דגבי ברכה ואכלת כתיב. ואף דהברכה על הנאת מעיו. מכל מקום אינו חייב בברכה אלא אם כן נהנה גרונו ולרמב"ם יש לומר כיון דהברכה על הנאת מעיו הא דכתיב ואכלת דיבר הכתוב בהוה ולעולם אפילו לא נהנה גרונו חייב: ב) ואשר תרצת משום דחוי. ואפילו למאן דאמר אין דיחוי אצל מצוות בגברא יש דיחוי רק אם מעולם לא נתחייב כלל לא שייך דיחוי. והבאת דברי הטורי אבן ראש השנה במלואים. דע שטעות גדול בידך ובגברא לא שייך כלל דיחוי. לא שנא דיחוי מעיקרא לא שנא נראה ונדחה. וכמה ראיות לזה. א' מהא דעתים חלים ועתים שוטה שאכל מצה בשטותו לא יצא וצריך לחזור לאכול מצה בחלמותו. והא נפטר לגמרי דנראה ונדחה. הב' דכתב רמב"ם בחגיגה נטמא ביום ראשון מביא כשיטהר כיון שכבר נתחייב בתחילת היום. והרי נדחה כשנטמא ונראה ונדחה. הג' הא דפרק קמא דזבחים (דף י"ב:) הפריש קרבן והמיר או נשתטה וחזר ונשתפה הקרבן כשר דאין בעלי חיים נדחין, הא מכל מקום נדחה גברא מחיובו ובטח עוד כמה ראיות לזה. ודברי רא"ש פ' ואלו מגלחין משום דלא חזי בתחילה אין לו תשלומין כמו שפי' דבריו להדיא. וסוף דבריו להשיב על ראיית הר"מ מאין דיחוי אצל מצוות. והתימה בדבריך שחשבת טעם רא"ש משום דיחוי. ובעצמך כתבת דהיכי דבתחילה לא חל חיוב עליו לא שייך דיחוי: ג) אשר כתבתי דלריש לקיש דסבירא לי' הנאת מעיו אפשר דבעי נמי הנאת גרונו שהרי מותר לאכול ערב יום הכיפורים עם חשיכה ונהנין מעיו ביום הכיפורים. אלא ודאי לא הוי אכילה בלא הנאה. וביום הכיפורים כתבתי דאינו חייב אלא בתרתי גרונו ומעיו כדי שיהי' עינוי שיש בה אבידת הנפש צריך הנאת מעיו וכדי שיהי' חייב כרת במקום אחר צריך הנאת גרונו. ונסתפקת אם אכל כזית ביום הכיפורים וכזית ערב יום הכיפורים עם חשיכה. דהשתא יש הנאת מעיו בשני זתים לפי מה שכתבתי דאכילת ערב יום הכיפורים על ידי זית מערב יום הכיפורים. והנאת גרונו כדי שיהי' כרת במקום אחר הא סגי בכזית ביום הכיפורים עד כאן דבריך. פשוט בעיני שפטור דכיון שכזית שמערב יום הכיפורים אינו חייב עליו כרת במקום אחר אינו מצטרף: ג) אך אמינא בה טעמא גם כן דלכאורה הראי' שכתבתי לריש לקיש בעי נמי הנאת גרונו מת שמותר לאכול בערב יום הכיפורים עם חשיכה תמוה. דהא בגמרא אמרינן מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה. וכיון דבמלאכה שב ואל תעשה הוא בשבת. שהרי מותר לעשות מערב שבת שתגמר בשבת הכא נמי שב ואל תעשה דבר המבטל עינוי ביום הכיפורים וכיון שביום הכיפורים עצמו לא פעל הנאת מעיו רק באכילתו ערב יום הכיפורים עם חשיכה מותר: ה) אך אבאר דבריי דהנה בכתובות (דף ל':) מבואר שאם תחב לו חבירו חלב בתוך בית