אבני נזר אורח חיים קכג

כמבואר בתוס' בבא קמא (דף נ"ו:) דמעמיד בהמה על גבי קמת חבירו אין חיובו רק משום שן וברשות הרבים פטור [ואפילו לדעת רמב"ם שחייב משום מזיק שאני ניזקין דאפילו גרמי חייב] וזה בשאינו מטלטל המוקצה בידו. אבל אם לקחת המוקצה בידיו ומשליך לפני בהמתו חשיב מאכיל בידים כדמוכח מהא דבכורות דוהאכילה ר' טרפון לכלבים דמוקי ליה בנשא ונתן ביד. ואף דמסתמא לא הלך ר' טרפון לבית בעל הבהמה להאכיל שיתחייב משום שן. ולשיטת הרמב"ם שמעמיד חייב משום מזיק ופרשנו משום גרמי בדיין גרמי פטור כמו שכתב הרמב"ם דבעינן נשא ונתן ביד אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. ועל כרחך משליך לכלבים חשיב בידים: ו) וכן ברש"י פסחים (דף ה':) דבמאכיל לכלבים מקיים עשה דתשביתו ואף שאין נותנו בפי הכלב ממש רק שמשליך לפניו. וכן בפסחים (דף ל"ב.) דאוכל תרומת חמץ לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה חשיב מפסיד לכהן שאם רוצה הכהן מריצה לפני כלבו ועל כרחך דמקיים בזה עשה דתשביתו [דאם לא כן איך מותר לבטל עשה דתשביתו] דחשוב בידים. הכא נמי כשמשליך בידים לפני בהמתו הוי מאכיל בידים ומשתמש במוקצה בידים אף דאכילת בהמתו הוי לדידי' הנאת ממון. לבד ממון מה שמקיים בזה החיוב להאכיל לבהמתו חשוב צורך היום ואסור במוקצה מקרא דוהכינו: ז) האומנם כי יש לפקפק בזה כי המאכיל לבהמתו אינו מתכוין לקיים החיוב רק להנאת ממון לבד והוי דבר שאינו מתכוין. אך לא קשה מידי דפסיק רישי' שודאי מקיים חיובו. אך בחזי לקטן שאין לו מה יאכל שדינו כחולה שפיר אמרתי דמשום טלטול אין לאסור. דלגבי איסור טלטול בעצם שהוא משום גזירה שמא יוציא לא שייך מיגו דאיתקצאי. ואי דחשיב הוא גופי' משתמש במוקצה מה שיוציא ידי חובתו להאכיל הקטן דבאושא התקינו שיהא זן בניו עד שיהא בן שש. הא ודאי לא מתכוין לכך רק לטובת הקטן. ואי דפסיק רישי' הוא הא שבות דפסיק רישי' מותר במקום צערא כמו שהעליתי ס"ק ל"ח אות ל"ד עיין שם היטב. כל שכן במקום חולי: סימן קכא: שנית להנ"ל. א) מה שהקשה כבודו ממה שפרש"י דגרעיני תמרים שנמאסין בעינו כגרף של רעי נוטלין מלפניו ונותנו לבהמה. הנה דכשאין איסור טלטול אין איסור בלהאכיל לבהמה וכל האיסור להאכיל לבהמה משום איסור טלטול. לא שהאיסור לטלטל משום איסור להאכיל. והביא ר' עקיבא איגר בסימן שכ"ה סעיף י"א דבמקום דמותר לטלטל כגון גרף של רעי משמע מרש"י דמותר לי' להאכילו לבהמה. יפה הקשה: ב) אך האמת כדבריי ור' עקיבא לשיטתו [ומרש"י אין ראי' כמו שיתבאר] בסימן רע"ט ס"ק י"ב דמשמע מר"ן דמה דשרי ר' שמעון מוקצה מחמת מיאוס היינו בנוטלו להשתמש בו ואינו חושש למיאוסו. אבל אם לא ירצה להשתמש בו אסור לטלטלו לצורך מקומו עיין שם היטב. אך בנו ז"ל היטב אשר השיג עליו עיין שם. וכן משמע להדיא ריש פרק מפנין דהא דלר' שמעון מותר לטלטל את האוצר לצורך אורחים. ואף דעדיין אוצר הוא. אך טעמא בעי כיון שלא חישב עליו לאכילה הא עדיין מוקצה הוא כדברי הר"ן ולמה מותר לטלטלו. ומוכח כמו שכתבתי דאין איסור טלטול מוקצה רק משום איסור התשמיש וזה שמותר בתשמיש דכשירצה להשתמש או לאכול יתבטל מהקצאתו] ממילא מותר בטלטול. ומוכח דאיסור טלטול מוקצה אינו בעצמותו אלא מחמת איסור התשמיש כמ"ש. ור' עקיבא לשיטתו דסבירא לי' באמת דכל זמן שלא חישב עליו להשתמש באמת אסור בטלטול. וזה נסתר מש"ס מפנין הנ"ל: ג) ומרש"י אין ראי' דשם המעשה שאכל תמרים וצברם לפניו שהי' כגרף של רעי ונוטלן מלפניו ונותנן לבהמה. ועל כרחך דכשאכל התמרים כבר נתן מאכל לבהמתו. שהרי אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו. ועל כרחך כבר נתן מאכל לבהמתו. והגרעינין שזורקין לפניהם אפשר לא יאכלו עד אחר השבת וליכא פסיק רישי' ומותר כיון שאינו מכוון למצוה להאכיל לבהמתו. או אפשר דאותן שנטלו מלפניו ונתנו לבהמה שלא בציווי ר' הונא עשו כן וגבייהו ליכא מצוה. והוא המצוה נעשה אליו ממילא: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן קכב: לר' מרדכי נ"י. א) מה שכתב לחלוק על הפרי מגדים שכתב דשבות דטלטול מוקצה קיל והותר לצורך חולה שאין בו סכנה. ואני סתרתי דבריו מתוס' סוכה. ומעלתו הביא גם כן סתירה לדבריו מריש פרק נוטל. יפה אמר: ב) ובמה שכתבתי לתרץ קושייתי דעצם איסור מוקצה דנפיק מקרא דוהכינו אינו רק לאכול ולהשתמש בו. אלא דכיון דאסור בכל תשמיש דומה לאבנים שאסור לטלטלם. ומעלתו הביא ראי' מתוס' שבת (דף קנ"ו) דיבור המתחיל והאמר ר"י שכתבו דלענין טלטול מוקצה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי מעלתו כתב שנסתפקו וליתא שכן כתבו במסקנא] אין ראי' דתוס' כתבו שם לענין דמה שהי' ראוי בין השמשות רק לטלטל הי' אסורה. בזה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי. הטעם בזה פשוט דענין מוקצה במה שאין ראוי לאכילה ולהשתמש בו. אבל מה שראוי אינו מוקצה כלל. ואף לטלטל מותר ותדע דאי במוקצה לטלטול אזלינן בתר מה שלא הי' מוכן מערב שבת לטלטול. אם כן להיפוך במה שלא הי' ראוי להשתמש רק הי' מוכנים לטלטול כגון אבנים שהי' צריך למקומם. והי' מוכנים בין השמשות לטלטלם לצורך מקומם יהי' מותר לטלטלם. והא בורכא. ובתוס' מכלתין (דף קמ"ג.) דיבור המתחיל עצמות וקליפין. לא כפי' הקונטרס דאין ראוי לאכילת כלבים. דר' שמעון לכל הפחות בעי שיהי' ראוים למאכל בהמה עיין שם. והא טעמא דר' שמעון דמה שאינו מוקצה גמור כגון מוקצה מחמת חסרון כיס. אמרינן דעתי' עילווי'. ואי מוכן לטלטול חשיב מוכן לגבי טלטול. והא הי' דעתי' עילווי' לפנותם מהשלחן. אלא ודאי משום זה לא חשיב מוכן גם לגבי טלטול. כמו כן להיפוך אם הי' מוכן לצרכיו