אבני נזר אורח חיים קכב

ובאינו חולה בכל הגוף. רק חולה במקצת אסור. ולמה לא נחלק גם כן בצער. דבקצת צער יהי' אסור. ויהי' משכחת הגזירה במקצת צער. ובכואב טובא יהי' מותר ובודאי יש חילוק דין בין צער מקצת למצטער ביותר בציצין שפרשו רובן דמותר להסירן ביד והוא שפרשו כלפי מעלה ופרש"י דמצטער לי' טפי: י) הג' מה שכתב הגם שהתירו מפני צערא שבותין כו' ואינו כן דלא התירו שבות כדרכה רק בסכנת אבר. והא דגונח יונק חלב משום שהוא שבות דשלא כדרכה. ומדברי רמב"ן בתורת האדם משמע דהיתר גונח משום חולה. והיינו כיון דחולי ממש בריאה מסוכן הוא אף מיחוש חשיב חולי. ומסייע למה שכתבתי בספרי ס"ק ל"ח אות ו' ז'. אבל מצטער בעלמא אף שבות דשלא כדרכה לא שרינן [וזה שלא כמגן אברהם סי' ש"ז סק"ז שהוכיח מהא דגונח שמותר שבות שלא כדרכה במצטער] ויש ראי' מהא דציצין שפירשו רובן כלפי מעלה דמצערי טפי מותר להסירן. אבל פרשו מעוטן אפילו ביד אסור. ואף דפטור דביד משום שחשיב כלאחר יד כמו שפרש"י שם דיבור המתחיל ביד שאין דרך גזירה בכך. ואף על פי כן אסור אפילו במקום צערא. ויש ליישב דעת המגן אברהם אך צריך לזה אריכות ואין כאן מקומו: דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם: סימן קיט להרב ר' אליעזר נ"י. א) אשר יישב הפליאה שנפלאתי בס"ק ל"ח אות ל"א במפיס מורסא להוציא ליחה מותר משום צערא. מש"ס ע"ז דלא שרינן שבות משום צער גדול. על פי דברי הרב המגיד בשיטת רמב"ם דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ומכל מקום פסק דמפיס מורסא פטור ומותר. ונפלאת בעיניו שאנכי תרצתי כעין זה ולא הבאתי דברי הרב המגיד: ב) הנה אנכי הקשיתי להפוסקים כולם חוץ מרמב"ם דמפיס מורסא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומי לא ידע דלהרמב"ם מעיקרא לא קשיא. ותירוצי שאף שלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הכא נמי חייב. מכל מקום למאן דאמר פטור קיל שבות דידי' כמו שהבאתי שם דברי מהרל"ח דפסיק רישי' אף דלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הכא נמי חייב. מכל מקום לדידן דפטרינן קיל פסיק רישי' לענין דחוי': ג) ודע דמה שכתבתי ליישב דמפיס מורסא חשיב רק פסיק רישא. שוב ראיתי כי בתוס' יומא (דף ל"ד:) במה שכתבו דסלקא אדעתא ר"י כו' אלא במפיס מורסא שמכון אבל פסיק רישי' לא מחייב עיין שם. מבואר דמפיס מורסא עדיף מפסיק רישי' וחשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה. והוא שלא כדבריי: סימן קכ. לר' שלמה דוד נ"י. א) על מה שכתבתי בסק"מ בטעם שמותר לטלטל מוקצה להאכיל הקטן משום דבטלטול מוקצה לא שייך מיגו דאיתקצאי. כיון דלאו מוהכינו ילפינן רק משום לתא דהוצאה. רק כיון שנאסר באכילה שוב הוי כאבנים שאסורין בטלטול. אבל בצריך לקטן שאין לו מה לאכול שמותר להאכילו שוב גם הטלטול לצורכו מותר דחזי' לקטן. על זה הקשה מעלתו דאם כן נבילה שנתנבלה בשבת וביום טוב למה יאסור לטלטלו להאכילו לבהמה כיון דבהמה יכולה לאכול מוקצה כדאיתא סוף פרק כל כתבי ולא הי' כאבנים כמו כל מאכל בהמה ויהי' מותר בטלטול עד כאן דבריו: ב) והי' יכול להקשות מהא דכל כתבי מיני' ובי' למה אסור להעמיד על המוקצה גזירה שמא יאכיל בידיו כיון שמותרת לאכול שוב גם הטלטול יהא מותר. אך בלא זה צריך להבין למה גזרו אטו שמא יטלטל כיון דלא נאסר טלטול רק משום גזירה שמא יוציא הוי גזירה לגזירה. ואין לומר כיון דבטלטול גופי' אתי לידי הוצאה גוזרין ב' גזירות. [כמו שכתב התוס' רי"ד ריש פרק במה מדליקין דגזרו בחלב מהותך אטו אינו מהותך אף דאינו מהותך אינו אסור רק משום שמא יטה. ותי' משום דאתי באינו מהותך גופי' לידי איסור דאורייתא שיטה]. ליתא דבטלטול שלא על מנת להוציא לא אתי בי' לידי הוצאה דאורייתא כיון שלא עקר על מנת להוציא. רק שגוזרין שמא פעם אחת יטלטל על מנת להוציא ולא אתי בגופו של טלטול זה לידי איסור דאורייתא: ג) אשר על כן נראה דמשליך לפני בהמתו המוקצה ומאכילה חשיב משתמש במוקצה דאסור מקרא דוהכינו כמפורש בפסחים דלבשל בעצי מוקצה אסור מוהכינו. כי קרא דוהכינו היינו צורך היום כמו שפרש"י שם דוהכינו היינו שיזמין צורכי היום. ואין לומר דזו אינו צורכי היום. רק כמו הנאת ממון שמבריא בהמתו והנאת ממון לא חשיב צורך היום. שהרי אסרו לשחוט המסוכנת אם אין שהות לאכול ממנו מבעוד יום אלמא שלא יפסיד ממונו לא חשיב צורך היום. דאם הי' חשיב צורך היום לשתרי משום מתוך. יש לומר כיון דחובה על האדם להאכיל לבהמתו ואפילו לאכול אסור קודם שיאכיל לבהמתו. וכל דבר שמחויב האדם לעשות ביום טוב חשיב צורך היום: ד) ואף שאסור לבשל לבהמות ולא שרינן מטעם מתוך היינו מקרא דולכם ולא לכלבים. וכהאי גוונא בלצורך גבוה דאסור מקרא דולכם ולא לגבוה אף דחשיב צורך היום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם כמו שכתבו התוס' אסור מקרא דולכם. הכא נמי בלצורך בהמה דאסור מקרא דולכם:. ה) והא דמותר להניח בהמתו אוכלת מן המוקצה. משום דאינו עושה בידים. והנאה דממילא מותר במוקצה. כמבואר במגן אברהם סימן תקנ"א ס"ק י"ב. ועיין רשב"א שבת (דף כ"ט) ובשלחן ערוך הרב מלאדי בקונטרס אחרון סימן תק"ט. ומה שבהמה אוכלת הוא לדידי' הנאה דממילא. ואפילו מעמידה הי' מותר אי לאו גזירה דשמא יוציא דלא חשיב נהנה בידים