אבני נזר אורח חיים קכא

והא דע"ז הבאתי לחזק הקו' קל וחומר בן בנו של קו"ח. אבל הקושיא הוא בלאו הכי. והתירוץ הברור מה שכתבתי בספרי אות ל"ב והוא אמת ברור למבין: ג) עתה נדבר במה שרצה כבודו ליישב הא דע"ז דהש"ס הוכיח מדכואב טובא שרי שהוא סכנה. דאם לא כן. משום צערא הי' אסור שבות. דאפשר להתרפאות בהיתר על ידי שיטבל כדרכו כדמסיים בסיפא דמתניתין אבל מטבל כדרכו. ואם נתרפא נתרפא. אלא ודאי שיש סכנה ובסכנה אין צריך לעשות בשינוי כמו שאין צריך לעשות על ידי גוי וקטן עד כאן דבריו וזה אינו דמיון. דהתם הטעם שלא יהי' קלה בעיניהם או חיישינן שמא יתעצל הגוי. או לפעמים לא ימצא גוי וימנע מעשות בעצמו. אבל באם יכול לעשות זה הדבר בלי חילול כנידון דידן שיכול לטבל כדרכו. דעת הרמב"ן דאין מחללין וכן הוא ברמ"א שכ"ח סעיף י"ב. אך כן דעת הרב המגיד שאין צריך לעשות בשינוי זולת במילדת וחולק על הרמב"ן בזה: ד) והנה טעם הרב המגיד יש לומר דאזיל לשיטתו דחולה שיש בו סכנה אף שאין במניעת הדבר ההוא סכנה מחללין. והמגן אברהם העתיק דבריו שאין במניעת הדבר ההוא סכנה שאפשר בבגדים. ומשמע דסבירא לי' דשבת הותרה אצל חולה שיש בו סכנה כמו שכתב הרא"ש בשם ר"מ פרק ח' דיומא. וכיון דהותרה אין חילוק בין איסור שיש בו מלאכה או אין בו ומותר לעשות בכל אופן שירצה כלישנא בתרא ביומא (דף ו':) למאן דאמר הותרה בציבור אפילו איכא טהורין וטמאים בהאי בית אב טמאים נמי עבדי. ומבואר בתוס' בבא קמא (דף ק"י) דסוגיא דגמרא שם אזיל להאי לישנא ועיין ביאור דברי תוס' אלו בתשו' דברי ריבות סי' ר"ג ואם כן הכי הלכתא דאפילו איכא אופן הכשר לפנינו למא, דאמר הותרה מותר לעשות הפסול. והוא הדין לענין שבת כהאי גוונא והרמב"ן יש לומר סבירא לי' דחוי' כדעת ר' פפא: ה) ולפי זה נראה דכל שכן בדרבנן במקום שהתירו משום צערא דודאי הותרה לא דחוי'. דלמה לחכמים לגזור איסור ושיהי' נדחה. טוב שלא יגזרו כלל במקום צערא ולא יצטרך לדחות איסור. וכן לשון הש"ס גבי גונח מפרק כלאחר יד במקום צערא לא גזרי רבנן ואינו דומה לאיסור תורה למאן דאמר דחוי'. דאין לשאול למה תעשה התורה איסור וידחה. טוב שלא יהי' איסור באופן זה. דאין זו שאלה. שדברי תורה מוכרחים מחוייבין המציאות. עיין בספר תפארת פי"ח. ולמאן דאמר לא הותרה אי אפשר שלא יהי' איסור כלל. ועל כרחך איסור הוא אלא שנדחה. אבל איסור דרבנן אפשר שלא יגזרו במקום זה ולא יהי' איסור כלל כמו קודם שגזרו. ובודאי הותרה. ועל כן אפילו אפשר לשנות אין צריך לעשות בשינוי. ואף הרמב"ן מודה בזה: ו) וראי' לדבריי דהנה בהא דחותכין יבלת' במקדש אבל לא במדינה דאין שבות במקדש מפורש בירושלמי פרק ו' דפסחים דהיינו שבמקדש דוחה. וקשה דבעירובין (דף ק"ג:) כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש, אבל לא במדינה. פרש"י דגמי מרפא. וקשה במקדש למה יהי' מותר בגמי שמרפא יכרוך בדבר אחר שאינו מרפא כהא דסימן שכ"ח סעיף כ"ד דנותנין עלה על גבי מכה חוץ מעלי גפן שמרפא. ובמקדש נמי יכרוך בעלה וכהאי גוונא שאינו מרפא. וכן קשה על תוס' עירובין (דף ק"ב:) בתוס' דיבור המתחיל והעליון הוכיחו דשבות גדול לא התירו במקדש מהא דלא סידור קנים ולא נטילתן דוחין שבת. ומה ראי' הא אפשר מערב שבת ולמוצאי שבת. דבהאי פורתא לא מיעפש לחם כדאיתא בשבת (דף קכ"ד.) עיין שם. וצריך לומר דאף שבירושלמי נקט לשון דוחה. מכל מקום היתר הוא. וכהאי גוונא בתמיד דכמה פעמים בש"ס שדוחה שבת אף שהיתר הוא כדאיתא סוף פרק טרף בקלפי שבת הותרה בציבור. הכי נמי בשבות במקדש. ואף שבירושלמי לשון דוחה. היתר הוא. וכן לשון רמב"ם פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה ט"ז שבות במקדש היתר הוא. ועל כן מותר אפילו אפשר בלא דחוי כלישנא בתרא דפרק קמא דיומא. וכן אפילו אפשר מערב שבת כמו גוף אוכל נפש דיום טוב דמותר אפילו אפשר מערב יום טוב [משום דהותרה כמו שכתב הר"ן פרק ב' דביצה בדין ריבוי בשיעור יעוין שם. ומה שאסור מכשירין שאפשר מערב שבת בקרבן ציבור אף שהותר שבת בקרבן ציבור. משום שאין קבוע להם זמן כמו שהשיב ר' עקיבא לר' אליעזר ריש פרק ו' דפסחים רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה]. אך קשה למה שכתב הכסף משנה ריש פרק ב' מהלכות שבת. שבת במקום חולה שיש בו סכנה דחוי כמו טומאה בציבור עיין שם. ואף דשבת בציבור הותרה כנ"ל היינו משום שבכל שבת יש תמיד. מה שאין כן טומאה דמקרה עד כאן דבריו, ועל כרחך חולה דמקרה נמי דחוי'. ואם כן כהן שלקה דמקרה יהי' דחוי. ולמה מותר בגמי כיון שאפשר בדבר אחר. אלא ודאי דרבנן לעולם הותרה כמו שכתבתי: ז) וראיתי לגיסו הרב הגדול שיחי' שכתב דלדידי' לא קשה כלל קושייתי. דהגם שהתירו שבות במקום צערא אבל לא התירו ברפואה. דהך גזירה דשחיקת סמנים נגזרה דוקא במקום צערא דכל חולי צערא הוא עד כאן דבריו: ח) ואין דבריו נראין בעיני כלל. הא' הכי חיוב הי' על חכמים לגזור גזירה דרפואה. ואם תמצא לומר צער דוחה שבות. אף שכל שבות יש בו גזירה שלא יבא לידי איסור תורה. מכל מקום נדחה במקום צער. כל שכן דמהאי טעמא לא יגזרו כלל ברפואה. וקל וחומר הדברים אם נדחה איסור שכבר נאסור משום שבות. מכל מקום נדחה מפני צער. כל שכן שהצער יועיל שלא יגזרו כלל. והרי פרק במה בהמה בהא דלא גזרו על רפואת בהמתו פרש"י משום פסידא דבהמה. ואף שאין פסידא דוחה שבות כדרכו. רק שבות דשבות [ואף בזה חולק הרמב"ן] או שבות שלא כדרכה בצנור שעלו בו קשקשים ואף בזה חולק הגמ"ר דהטעם משום שאם לא נתיר לו כלאחר יד יעשה כדרכו] אבל שבות כדרכו לא הותרה. ולמה יהי' מותר רפואת בהמתו. אך הוא הדבר כיון דלא משכחה הגזירה רק במקום פסידא דאדם בהול על ממונו ויבא לידי שחיקת סמנין, וכיון שהיא פסידא לא גזרי כלל. ועיין בדברינו ס"ק ל"ו אות ב' ג' וכו' באריכות. ואם כן אם תמצא לומר דצער דוחה שבות. כל שכן שלא יגזרו כלל לפי דבריו כיון דלעולם איכא צער. הא חדא: ט) הב' הרי במקום חולי בכל הגוף מותר שבות דרפואה [ואף דלעולם ברפואה הוא במקום חולי] זולת הנעשה בסמנין ממש, ועיין ס"ק ל"ח אות י"א.