אבני נזר אורח חיים קכ

ודאי הא גרוע מגרמא, אבל בגרמא גם רשב"א מודה דמעי ויחשוב השקאה לזרעים מותר סימן קיז. להרב ר'' אליעזר נ"י. א) במה שכתבתי בסק"י במה שכתב הרמב"ם הכותב על מנת לקלקל העור חייב שאין חיוב על מקום הכתב רק על הכתב. דהיינו משום שהתיקון בגופו של מלאכה והקלקול חוץ לגופו וכתב מעלתו דאפי' התיקון והקלקול בגופו חייב ואפילו קלקולו יתר על תיקונו כדברי תוס' חולין בשוחט. ומה שכתב רמב"ם טעם שאין חיוב על מקום הכתב שיהי' ק"ו. וזה אינו כלום]. מי לא ידע מדברי תוס' אלו. אך מעלתו חושב שדברי תוס' אלו אין חולק עליהם על כן הוצרך לדחוק ברמב"ם ב) אך באמת בספר יראים כתב תי' אחר דבאמת שוחט חשיב מתקן ונהנה שכך הדרך לשחוט אף שבחייה שוה יותר. אך בעבודה זרה אין איסור רק הנאת ממון כדכתיב לא ידבק בידך מאומה [ואין ספר יראים פה אטוואצק עמדי]. עיין שם סי' ק"ב באריכות והמעיין בתוס' שבת (דף ק"ו) יראה דסבירא להו כדעת היראים ולא כתוס' חולין. שבחולין כתבו הטעם משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון שכוון לתיקון ההוא חייב. ובשבת לא כתבו כלל טעם זה. רק שאני עבודה זרה דכתיב לא ידבק בידך מאומה וגו' והוא כסברת היראים דעד כאן לא אסר רק הנאת ממון: ג) ובטורי זהב הל' נדרים. דמודר הנאה מחבירו אסור חבירו לשחוט לו [כמדומה לי שכתב כמו בשבת דחשיב מתקן. ואין יו"ד ח"ב פה עמדי] ובנקודת הכסף השיג עליו מדברי תוס' חולין הנ"ל דוקא בשבת חשיב מתקן משום מלאכת מחשבת. אך דעת הטורי זהב כדעת היראים ותוס' שבת הנ"ל. ויש לומר שכן דעת הרמב"ם גם כן דוקא השוחט חשיב מתקן אף שהקלקול יותר משום שכך הדרך לשחוט אף שהקלקול יותר. אבל הכותב וקלקול העור יותר מתיקון הכתב או שוה לו. מנא לן שכך הדרך לכתוב באופן כזה. על כן הצריך רמב"ם לטעם משום שאין חיוב על מקום הכתב וכו'. ד) זה דעת רמב"ם לפי כוונת הספר אגלי טל. וכעת נתיישבתי דיש לומר רמב"ם כתוס' חולין סבירא לי'. אך הכותב על מנת לקלקל העור שנתכוון גם לקלקל העור ובזה שקלקול העור יותר מתיקון הכתיבה הי' ראוי להיות פטור גם לדעת תוס' חולין שכתבו הטעם משום מלאכת מחשבת אסרה תורה. ויש לפרש כיון שנתכוון להתיקון לא משגחינן בהקלקול שלא נתכוון לו. אבל בנתכוון גם להקלקול אם קלקולו יותר על תיקונו פטור [ומצינו נתכוון לקלקל בלי כוונת תיקון ברמב"ם פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז' יעוין שם] על כן הוצרך רמב"ם לומר מפני שאין חיובו על מקום הכתב: ה) ולפי זה אפשר ליישב הקושיא שבאגלי טל ממילה להבערת בת כהן. דהתם כל כוונתו בקלקול הכל לצורך התיקון מצוה. ותכלית כוונתו התיקון שחוץ לגופו. על כן כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר תכלית כוונתו. ועיין תוס' שבת (דף ק"ו) דיבור המתחיל מה במוציא מרא לחפור לקבור בו מת פטור דאזלינן בתר תכלית כוונתו. אבל בנדון הרמב"ם אין הפי' שאין לו צורך בכתיבה כלל רק לקלקל העור דבזה הי' פטור דהוי מקלקל גמור. ועוד לשון על מנת אינו סובל פי' זה כדי לקלקל העור. ועל מנת הפי' שרוצה גם קלקול העור וכיון שרוצה בשניהם אזלינן בתר התיקון שבגופו]: ו) ולפי מה שכתבתי דאף לתוס' חולין כשנתכוון לתיקון ולקלקול וקלקולו יותר על תקונו פטור. נבא לפרשת דרכים לפרש טעם התוס' שבת דנדו מתי' התוס' חולין. דלכאורה אף כשלא נתכוון לקלקול יחשב כמתכוון כיון שידוע שיתקלקל. ופסיק רישי' הוא הקלקול ופסיק רישי' חשיב כמתכוין דמהאי טעמא מודה ר' שמעון בפסיק רישי'. וצריך לומר דסבירי להו לתוס' חולין כדעת התרומת הדשן סימן רס"ה דלגבי שבת דבעי מלאכת מחשבת אפילו פסיק רישי' פטור מן התורה. הנה דפסיק רישי' לא משוי לי' מלאכת מחשבת. ועל כן כשלא נתכוון לקלקול חייב. אבל תוס' בשבת לשיטתם פ' כירה (דף מ"א:) גבי כבוי והבער וזה לשונם דהתם הוי פסיק רישי' כו' וחשוב מלאכת מחשבת עיין שם. ואם כן אזדא לה הטעם דמלאכת מחשבת, דכל הטעם דנתכוון לתיקון ולא לקלקול ובשבת דמלאכת מחשבת אזלינן בתר התיקון ולפי שיטתם במסכת שבת פסיק רישי' חשוב מלאכת מחשבת אם כן הוי כאילו חישב גם לקלקול. על כן הוצרכו לומר טעם אחר. כן יש לומר. מכל מקום כד מעיינינן אין כוונת התוס' חולין משום שלא נתכוון לקלקול. ומחוורתא כמו שכתבתי באגלי טל. וכפי מה שבארתי דרמב"ם כספר יראים ותוס' שבת: סימן קיח. ב"ה יום ו עש"ק ר"ח סיון תרס"ט. שוכ"ט לכבוד אהובי מחו' הרב החריף הבקי החסיד בנש"ק כש"ת מו"ה צבי חנוך נ"י הכהן מגור. א) אשר רצה ליישב הקו' שהקשיתי בס"ק ל"ח אות ל"א בהא דמפיס מורסא מותר דמלאכה שאינה צריכה לגופה מותר במקום צערא. והא מלאכה שאינה צריכה לגופה. חמיר משאר שבותים. ושבות דעלמא חמיר משבות דרפואה. דשבות דעלמא אסור במקום חולה ושבות דרפואה מותר במקום חולה. ובע"ז מבואר דאפילו שבות דרפואה אסור במקום צערא כל שכן שבות אחר. וקל וחומר בן בנו של קו"ח מלאכה שאינה צריכה לגופה דאסור במקום צערא ואיך מותר מפיס מורסא וכבודו נדחק בהא דע"ז ויבואר אחר כך: ב) אך קושייתי הוא אפילו בלאו הא דע"ז. שהרי מבואר בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף י"ז בשיטה השלישית שהמחבר כתב עליו שהוא השיטה הנראית דאיסור שבות על ידי ישראל אסור במקום צער אפילו מצטער עד שחלה כל גופו. ואין היתר שבות על ידי ישראל אלא ביש בו סכנת אבר. אבל באין בו סכנת אבר אפילו חולה כל גופו ומוטל במטה אסור. כל שכן מצטער גרידא. וכל שכן מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן מפורש במשנה דמלאכה שאינה צריכה לגופה אסור בשביל החולה שישן. והשינה לחולה מפיג צערא ואסור