אבני נזר אורח חיים קיט

שהוא לצורך אוכל חשיב אוכל. פשיטא דבזה הוי אוכל לדעת התוס' רי"ד דמצריך בא לאוכל ממש. יש לומר דבזה לא שייך כל העומד להיות אוכל. דאדרבה אנו אומרין דכבר נעשה משקה. ואף אחר כך יחשב משקה ואינו עומד להיות אוכל כלל. וזה סברת הב"ח יורה דעה סימן קי"א סקי"ז דלמאן דאמר חתיכה נעשה נבילה לא אמרינן כל העומד להתערב מצטרף לבטל, דאדרבה אנו אומרין שנעשה נבילה ואף אחר כך יהא אסור ואינו עומד להיות מותר. כן בזה. ועיין היטב. ואף להש"ך החולק. נראה לי דחתיכה נעשה נבילה בשאר דרבנן ולא גזרו חכמים. כיון שבלא גזירתם לא התחיל האיסור כלל: סימן קטו: מלאכת טוחן לר' מרדכי ניסן נ"י א) אשר כתבתי בסק"ג בהא דרש"י ביצה כותש עפר הוי תולדה לחד תירוץ אפילו בכלי הוי תולדה כיון שהוא בעפר כמו הגבל את העפר דכתב רמב"ם דהוי תולדה. ואף דהתם בכותש לכסוי דם דהתועלת בעפר עצמו [ודומה לסממנין שהצורך במראה שנעשה מהסימנין. וכל שכן הכא שהצורך בגוף העפר לכסות בו ואינו דומה לגיבול עפר שאין תועלת בכלי או תנור הנעשה מהעפר רק במה שמבשל ואופה]. יש לומר על פי דברי הש"ס חולין (דף פ"ח:) גבי כסוי הכשר מצוה איכא הנאה ליכא [פרש"י דבלאו כסוי משתרי בשר] ולמה קרי' לי' הכשר. לימא מצוה איכא. וביבמות (דף ו'.) שכן הכשר מצוה פירשו תוס' כשמביא גוזלות לאביו עדיין אינו עושה מצוה עד שעה שמאכילו. וההבאה אינו גוף המצוה. והכא נמי העפר אינו עצם המצוה ועצם המצוה בדם שנכסה. והעפר מכשיר המצוה. נמצא שאינו דומה לגיבול סמנים שהתועלת במראה שמסמנים עצמם. והכא התועלת רק בדם שבו המצוה. ומי שסברא זו דחוקה לו יעמוד בתי' ראשון משום שכותש ביד: סימן קטז. לר' אברהם נ"י. א) אשר כתבתי בסק"ה דפותקין מים לגינה אם עושה כן בשבת אין בו חיוב מדאורייתא דגרמא הוא. וחידוש בעיניך שלא הבאתי דברי הר"ן בחי' דפותקין מים לגינה הוא איסור תורה. לא כן הדברים ובוודאי כוונתך למה שכתב הר"ן דאי הטעם משום גזירה ודאי לא מיתוקמא ברייתא כבית שמאי. דאם כן מאי טעמא שרי בפותקין מים לגינה. דהא בשבת כהאי גוונא מחייב חטאת כדאיתא ריש משקין במ"ק: ב) ואין מזה ראי' כלל דהנה במשנה דושוין שטוענין קורת בית הבד דמפרש בגמרא משום דאי עביד לה בשבת ליכא חיוב חטאת פי' הר"ן משוים דמבעוד יום על ידי טעינת קורה הם מרוסקין ולית בה מלאכה בשבת. ונדו מפרש"י שפי' דאין אדם טוען הקורה אלא אם כן טוחן ברחים תחילה. והיינו דרש"י סבירא לי' דמה שנתרסק על ידי הטעינה לבד אינו מועיל דמכל מקום אי עביד הטעינה בשבת חייב חטאת גזרינן מבעוד יום אטו משחשיכה. ור"ן סובר דמכל מקום מה שנעשה בשבת אינו מלאכה לא גזרינן שיעשה בשבת מלאכה. הנה דסבירא לי' לר"ן דאף שאם יעשה בשבת מה שהוא עושה עכשיו בחול ה' חייב חטאת. לא גזרינן. דכל הגזירה. הוא דהרואה שנעשה בשבת מלאכה יחשוב שמותר לעשות בידים דהא לאו מלאכה. שלא יתלה ההיתר מבעוד יום [אבל בלא נעשה בו מלאכה בשבת ליכא גזירה]. ועל כרחך הוא הדין להיפוך בנעשה בו מלאכה בשבת אף שאם הי' עושה בשבת מה שהוא עושה עכשיו הי' פטור דגרמא הוא. מכל מקום הרי המים באים לגינה בשבת ונעשה מלאכה בשבת גזרינן שמא יעשה הוא המלאכה. ואף שאם הי' פותק המים כמו שהוא עושה עכשיו הי' פטור. דאנן לאו בתר המעשה שעושה עכשיו אזלינן רק שהרואה שנעשה המלאכה בשבת יחשוב דהא לאו מלאכה ולא יתלה ההיתר בגרמא כמו שלא יתלה ההיתר במה שעושה בערב שבת. כמו כן לא יתלה ההיתר בגרמא רק יחשוב מדנעשה השקאה בשבת ומותר. על כרחך הא לאו מלאכה וישקה בעצמו: ג) וכן מפורש בחידושי הר"ן גבי פריסת מצודות. שהקשו בתוס' פרוסות מצודות מאי טעמא אסירא לבית שמאי דהא בשבת כהאי גוונא לא מחייב חטאת שאינו יודע אם יצוד. ותרצו בתוס' דזמנין דאתי לידי חיוב חטאת שבשעת פריסתו יצוד. וכתב הר"ן וזה לשונו ולי אין צריך לכך. דבית שמאי היינו טעמייהו שמי שיראה שהוא גורם שתעשה מלאכה בשבת לא יהא חושב טעות סופר אסור] שמחמת פריסת מצודות שאינו אלא גורם הוא שמותר. אלא מחמת שהמלאכה עצמה מותרת הלכך אי שרינן פריסת מצודות שאינו אלא גרימת צידה יהא סבורים דצידה שריא. והכא נמי בפותקין מים לגינה מערב שבת שגורם השקאת זרעים בשבת. לא יהי' סבורים שההיתר משום גרמא. רק יחשבו השקאה עצמה שריא. והוא פשוט: ד) ודברי המגן אברהם הם לשיטת התוס' גבי פריסת מצודות ורש"י גבי טעינת קורת בית הבד דבתר מה שהוא עושה עכשיו אזלינן. ואם הי' עושה בשבת מה שהוא עושה עכשיו הי' פטור לא גזרינן לבית שמאי. ושפיר מיתוקמא ברייתא כבית שמאי ומכל מקום פותקין מים לגינה שאם הי' פותק מים בשבת הי' פטור משום גרמא. וחידושי הר"ן לא נתגלה בימי המגן אברהם: ה) אך ברשב"א יש קצת משמעות שכתב דלרבה דהטעם משום גזירה. ברייתא דקתני פותקין מים לגינה בית הלל ולא בית שמאי. והוא כתב גבי פריסת מצודות כתוס'. מיהו אפשר דרשב"א אסיפא דברייתא סמוך במוגמר וגפרית וחסר תיבת וכו' ועיין תוס' גיטין (דף פ':) סוף דיבור המתחיל זו דברי ר' מאיר. או יש לומר דבמצודות גרוע מגרמא וליכא למטעי בה. ותדע שהרי במשכן בודאי לא הי' החי' נכנסת תמיד בשעת פריסה. או הי' צדין תמיד בידים. ובודאי הי' פורסין מצודות גם כן והחי' נכנסת אחר כך גם כן. ואי גרמא הוא לחייב כמו בזורה ורוח מסייעתו. דמשום שזה דרך המלאכה וכך הי' במשכן חייב משום מלאכת מחשבת. וכל שכן אם נאמר דלא כרא"ש אלא כפשטא דגמרא ור"ן סוף פרק הבונה דמשום מלאכת מחשבת לחוד חייב. למה פטור כשבא החי' אחר כך אלא