אבני נזר אורח חיים קטו

שאינו אוכל נפש ודוחין איסור זה משום טורח על כרחך יש איסור בטורח עד כאן דבריו: ב) הנה הדקדוק אינו כלום דאף שאינו איסור בטורח אם אינו רוצה לטרוח הקילו עליו חכמים שלא יצטרך לטרוח. ועיין כיוצא בזה פרק ד' דעירובין שהקילו חכמים להיות כל החצר כד' אמות כדי שלא יצטרך לישב כל היום בד' אמות. אף שאין איסור לישב כל היום בד' אמות. אך בנידון דידן הדבר מוכרח שאין איסור בברירת המרובה בטורח. מהא דשלהי שבת דיחיב באגנא דמים ומשח. ומקשה לי' מדידה דלאו מצוה האיך שרי. והשיב מתעסק בעלמא הוא. ופרש"י שלא לצורך אלא לאיעסוקי עיין שם. וכאן דשלא לצורך הוא איך טרח במדידה שלא לצורך. אלא ודאי דמתעסק והא ניחא לי' להתעסק לא חשיב טורח. וכי אסרינן טירחא במה שעושה כן לצורך איזה סיבה. בזה אמרינן שודאי טורח הוא אצלו ועושה כן לאיזה סיבה. אבל זה שאין צריך כלל על כרחך אינו טירחא אצלו ורוצה להתעסק, וכן בנידון דידן כיון שבידו לברור פסולת המיעוט בטירחא והוא בורר ואוכל המרובה בטירחא בודאי אינו טורח אצלו ורוצה להתעסק הרבה. ועיקר הדבר לא אני חידשתי זה רק מפורש בפרש"י בורר פסולת [פרש"י] אם ירצה ואמרובה בטורח קאי ואף אם הי' טעם איסור ברירת פסולת משום מוקצה יוכל לדקדק כן: סימן קז. להרה"ג מנאשעלסק. א) מה שכתבתי בשם המאירי [הובא בסק"ב] שפירש הירושלמי דמחק אות וכתב אות אחת כגון שנטל לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש מצטרפת המחיקה לכתיבה לחיוב וכתב כבודו דעל כרחך הש"ס דידן אינו סובר כן. דבשבת (דף פ'.) הוציא שתי חצאי גרוגרות לשני רשויות פטור. והרי הוצאה והוצאה ודאי מלאכה אחת הן ואין חלוקין לחטאות. ומכל מקום אין מצטרפין כל שכן במחיקה וכתיבה עד כאן דבריו: ב) הנה טעם שני רשויות משום שאינם במקום אחד ומחוסר קריבה בזה כמחוסר מעשה ואין ההוצאות חשובות הוצאה כגרוגרת כיון שאינם במקום אחד ובירושלמי ריש שבת מדמה לה לאוכל שני חצאי זיתי חלב בשתי אכילת פרס. או כאורג חוט בבגד זה וחוט בבגד זה עיין שם. ומה זה ענין למוחק אות אחת ויש במקומו לכתוב אות אחת ובצידו כתב אחת שאם יכתוב במקום המחק אות יהי' שתי אותיות במקום אחד. ויש כאן חשיבות שתי אותיות רק שתרצה לפוטרו משום חילוק מלאכות על זה אמרינן כיון דמיני דהדדי נינהו מצטרפין. וכן במחק תגא דדלי"ת. שבאותו תיבה הי' שני חסרונות יתיר דלי"ת וחסר רי"ש ויתר כחסר כאילו הי' חסר שני אותיות. ובנטילת התג תיקן כאלו כתב שתי אותיות על כן הוי חשיבות מלאכה: ג) מה שכתב כבודו דהא דמאירי יש לדחות דיש לומר דמיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות דאפילו שני מלאכות דלאו מיני דהדדי מצטרפין כיון דאין חלוקין לחטאות. זה יכול להיות. אך מה שכתבתי בזורה בורר ומרקד שמצטרפין זה בודאי אמת. שהרי מזורה יכולין ללמוד לבורר ומרקד שיהי' תולדה על כל פנים. וכן מבורר נוכל ללמוד זורה ומרקד וכו' רק משום שהי' כולם במשכן נתחלקו לג' מלאכות לחייב שלשה. אבל בשאין שיעור באחד. למה לא יצטרפו לאחת. כיון שכולם נוכל לחושבם תולדה לאחת מהנה. וכי בשביל שכולם הי' במשכן יפטור. ואם הי' זה כלל גמור דכל שחלוקין לחומרא מחולקין לקולא גם כן הי' אפשר לומר גם בזה שיפטור. אך מאחר שמצינו בתמחויין ובנבילה וטרפה [וכן באיסורי נזיר] שחלוקין להחמיר ואף על פי כן להקל אין חלוקין. למה נחלוק זורה בורר ומרקד להקל: ד) ובדינו של המאירי בשגגת מלאכות יש לעיין. דהנה בכריתות (דף כ':) דאפילו לר' יוסי דהבערה ללאו יצאתה מכל מקום על הכיבוי חייב חטאת. הנה דהבערה חלוק מכיבוי. כמו כן יש לומר חלוק כתיבה ממחיקה. מיהו יש לומר שאני מחיקה דמפורש במשנה המוחק על מנת לכתוב ובמכבה לא תנן על מנת להבעיר ובר"ן שכתב דחק תוכות בשבת חייב משום מלאכת מחשבת כמו מוחק על מנת לכתוב. ועיין ברא"ש בבא קמא (דף ס') גבי זורה ורוח מסייעתו דחייב משום מלאכת מחשבת. וכתב רא"ש דוקא בזורה שעיקר מלאכתו ברוח. והנה כתיבה אין עיקר מלאכתו בחק תוכות ולמה יתחייב משום מלאכת מחשבת. אך משום דמלאכת מחיקה עיקר משום שגורם לכתוב. והכי נמי מחייבנן בחק תוכות משום שגורם כתיבה, וזה אי כתיבה ומחיקה מיני דהדדי נינהו. אבל אם חלוקים לשתים גם להקל. למה יתחייב בכותב משום שמצינו כך במוחק. משמע קצת דאין חלוקין להקל ודברי המאירי בשם הירושלמי בכל גווני: ה) אחר זה חפשתי בכתביי במלאכת כותב* ראיתי שפרשתי בעצמי דברי המאירי בשגגת שבת וזדון מלאכות. אך דבריי שם הי' כדי לתרץ קו' אחת. ואנכי הרואה עכשיו שבלאו הכי לא קשה: *לקמן סי' ר"ו סימן קח: לר' מרדכי ניסן נ"י. א) אשר הוכחתי [לעיל והובא קצת בסק"ד אות ה'] ממוציא משאוי למעלה מי' דחייב שכן משא בני קהת את הארון אף דהי' שנים שנשאו את הארון ולאו מלאכה הוא אל הנושאים. מכל מקום ילפינן מינה שהנפעל מלאכה. והקשה מעלתו דמה ראי' משם הא שנים שנשאו הארון הוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב לר' מאיר ור' יהודה ויכול להיות המימרא אליבייהו עד כאן דבריו: ב) הנה לא מסתבר לומר במימרא סתמות בלי מחלוקת לומר שהוא מחלוקת תנאים. וכל כהאי גוונא אומר הש"ס כתנאי. כל שכן בזה דבפרק הזורק בהא דמרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. מדקתני ברשות הרבים עצמה מכלל דלמטה מי' פליגי. ובמה אילימא במעביר למטה מי' הוא דמחייב הא למעלה מי' לא מחייב והאמר ר' אליעזר המוציא משוי למעלה מי' חייב שכן משא בני קהת עד כאן. ואי לר' שמעון פטור אימא ר' עקיבא כר' שמעון סבירא לי':