אבני נזר אורח חיים קיד

כמ"ש שם אות ל"ד ושם בהגה"ה. רק כתבתי משום דפוסק פטור שהוראה זו מוסכמת. וחיוב חובל משום מפרק דעת יחידית: סימן קד. להנ"ל א) מ"ש בס"ק כ"ז אות ג' ראי' שהתוס' כתובות פי' סוחטו לגופו כרמב"ם שמגלגלו לרכך ולא להוציא מים כלל. דאי כוונתו לסחוט רק שאין צריך למים. היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא פסיק רישי'. וכתב מעלתו דאף אם תוס' כרמב"ם. עדיין לא יתיישב מה שהביאו מלהוציא ליחה דאי פסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר למה לי' משום צערא. והא מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עד כאן דבריו: ב) לא קשיא דהתם לכאורה לא הוה פתח כלל דאינו מכניס אויר ומוציא ליחה. רק תוס' שבת צ"ד. כתבו משום דחזי להכניס אויר ולהוציא ליחה אם הי' צריך לכך. והוא אינו מכוין כלל שיהי' ראוי להכניס כו' ע"כ הוא רק פסיק רישי' וכן כתבתי במלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות ל"ב. ויש להוסיף עוד דפשיטא להו לתוס' זה משום דאי הי' נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה לא הי' מותר במקום צערא. דמלאכה שאינה צריכה לגופה אפי' במקום חולי לא שרינן. כל שכן במקום צערא כבש"ס ע"ז גבי חושש בשניו וכמו שהארכתי שם. אלא ודאי חשיב רק פסיק רישי': ג) מה שהקשיתי שם אות ד' על הבית יוסף למה לא ביאר מחלוקת רמב"ם עם רש"י. ותי' מעלתו דוקא רמב"ם דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אבל אם למימיהן. להוציא מימיהן לעולם חייב. דמשמע אפילו אין צריך. אבל לדידן דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור על כרחך למימיהן שצריך להם, ממילא לגופו הפי' גם כן שצריך לגופו עד כאן דבריו: ד) גם לרמב"ם מי ניחא דהא המאן דאמר למימיהן חייב הוא ר' יוחנן. ור' יוחנן מוקי בפרק ב' (דף ל"ד:) הא דר' יוסי כר' שמעון ובפתילה שצריך להבהבה עסקינן. והרי"ף הביא הא דר' יוחנן. וכתב בעל המאור משמע מהא דקיימא לן כר' שמעון. ואם כן אף שרמב"ם פוסק כר' יהודה. מכל מקום ר' יוחנן כר' שמעון ואם כן מאי טעמא מחייב ר' יוחנן בלהוציא מימיהן: ה) ואם תאמר שרמב"ם סובר שגם ר' יוחנן סובר כר' יהודה. אלא דסבירא ליה סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוה סותר. ועל כן מדר' יוסי פטר בכחס על הנר מוכח דכר' שמעון סבירא לי'. אם כן היה לו לרמב"ם לפסוק על מנת לבנות שלא במקומו הוי סותר. כיון דר' יוחנן אסקא לשמעתא הכי דהלכתא כוותי' אפילו לגבי רב ושמואל. ובסוף פרק א' כתב הסותר על מנת לבנות במקומו כו' משמע דשלא במקומו פטור, האומנם כי בפ"י כתב הרמב"ם הסותר חייב והוא שיסתור על מנת לבנות. ולא כתב על מנת לבנות במקומו. אך יש לומר שסמך על מה שכתב בפ"א. וכיון דעל מנת לבנות שלא במקומו פטור על כרחך דר' יוחנן נמי סבירא לי' הכי. ומה דמוקי ר' יוחנן כר' שמעון משום דסבירא לי' כר' שמעון. ומכל מקום מפרש למימיהן להוציא מימיהן. ועל כרחך דאין זה דיוק ואף שהוא פי' להוציא מימיהן. הפירוש גם כן שצריך להן כמו בכל מלאכות שחיובם כך רק בצריך להן. ואם כן גם לדידן נוכל לפרש כן ו) אך ראיתי לראש יוסף דרמב"ם פסק לבנות שלא במקומו הוי סותר מהא דפ"י. ולפי דבריו יש מקום לדברי מעלתו [וחידוש בעיני על הראש יוסף שלא הביא דברי הרמב"ם פרק א' על מנת לבנות במקומו]. מכל מקום עדיין אינו מספיק ליישב דברי הבית יוסף. שהבית יוסף לא דחה דעת רמב"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה לגמרי שהביא דעתו בשלחן ערוך בפרט לפי מה שבארתי שגם תוס' הכי סבירא להו: סימן קה להנ"ל. א) אשר מבואר בדבריי בס"ק ל"ג דג לצירו אסור כמו שלקות ומשמע אפילו לא נכבשו בחומץ. וכתב כבודו דבמגן אברהם ופרי מגדים וח"ש כתבו דוקא בכבושים בחומץ דיש שם משקה מעלמא עד כאן דבריו. הנה במגן אברהם משמע להיפוך מדהניח דברי רי"ו בצ"ע והוה לי' לאוקמי דברי רי"ו בדג לבד שלא נכבש ודברי הפרי מגדים ות"ש לא ראיתי ולא שמיע לי ואין פה אטוואצק להספרים לעיין בהם. והדברים מרפסן איגרא שבגמרא אין זכר מכבישה. ונאמר דג לצירו דמשמעות ציר הדג לא חומץ הנבלע בו. אולי יאמר הטמאים לאסור צירן מיירי גם כן משקה הנבלע בו. ומביא לידי גיחוך. ואם כדבריהם מה מקשה הש"ס מדג לצירו לשלקות. מנא לי' לש"ס דהאי דג לצירו בנכבש כדי להקשות משלקות. אלא ודאי דג לצירו אף בלא נכבש דומה לשלקות: ב) מ"ש בס"ק ל"ה אם באנו לומר דבשעת אכילה לא שייך מלאכה יקשה למה לי קרא דמותר להעמיד בהמתו על המחובר. ותרצתי דצריך קרא דהוה אמינא שאסור משום מחמר. ותמה מעלתו דבקרא לא כתיב שמותר להעמיד כו'. הנה אנכי בעצמי כתבתי ועוד חזון למועד וכתבתי כן להרב מיענדזיב* שרצה להחזיק בדברים אלו דבשעת אכילה לא שייך מלאכה וקרא לאיסור מחמר. והשבתי לו ככל מה שכתב כבודו. וסיימתי שאם יאמר בשעת אכילה ליכא מלאכה הוא פותח פה למינים בשתיית הטוטין: *סי' פ"ח סימן קו מלאכת זורה. להנ"ל א) אשר תמה על מה שכתבתי בסק"א אות י"ב לדעת רש"י אין איסור לברור המרובה בטירחא. רק משום טירחא שרינן לברור הפסולת שאינו אוכל נפש וכתב על זה דכיון שיש איסור לטרוח בפסולת