אבני נזר אורח חיים קיב

דאם לא כן כל שכן ששבירת העץ יאסור. אלא כיון שדרך לשברו בשעת אכילה מותר. ותמה כבודו מה זו ראי' לפי מה שכתבתי דשייר קליפה אחת לא הוי דש על כן מותר לשבר החיצונה משום שיש תחתי' קליפה הדקה עד כאן דבריו. הנה אגוזים יבשים אוכלין גם הקליפה הדקה וחשיבה גם הקליפה הדקה אוכל גמור ואי אפשר לפטור המשבר החיצונה משום ששייר הדקה. וכן מפורש סק"י אות ז'. ודין אם מותר לקלוף הקליפה הדקה הוא ודאי באגוז לחה בתחילת גמר גדולו שבהם קולפין. ובזה חשיב הקליפה פסולת אם רוב עניים קולפין וכמדומה שהוא כן] ועיין שם אות ח'. ועל כן הבאתי ראי' משבירת האגוז היבש דעל כרחך ההיתר משום שדרך תמיד לקלוף בשעת אכילה כל שכן שקליפה הדקה אפילו בלחה מותר: ד) אשר כתבתי בס"ק ו' לפטור במלילה. משום ששייר קליפת החטה ולא פירק כל הקליפות. ועל זה השיב מעלתו לפי מה שכתבתי במלאכת בורר דלאכול חטין חיים דרך לאוכלן אפילו עם קליפה. אם כן במולל לאכול לאלתר תיכף חיים לא נשאר עליו פסולת דיכול לאוכלן עם הקליפה. עד כאן דבריו: ה) בזה תואנה הוא מבקש שלא כתב באיזה מקום במלאכת בורר כתבתי כן. ושם ס"ק י"ב כתבתי בזה הלשון אך אם תמצא לומר שהאוכלין חטה בעינה אינם קולפין כו' הנה שכתבתי כמסופק. ומסברא האוכלין חטין יבשים אינם קולפין וכשהם לחים קולפין. כהא דר' ור' חייא דמקלפי להו כסי כסי. ומלילות שרכין הם כפרש"י פרק קמא דביצה אין דרך לאכול הקליפה אך אף אם האוכלין בעינם אוכלין גם הקליפה והוא מולל כדי לאכול בעינם. לא בטל מקליפה שם פסולת. כיון דאכילת חטה בעינה הוא שלא כדרכה והדרך לטחון ולרקד. ובטלה דעתו שחישב לאכול בעינה אצל כל אדם. רק לזה מהני דעתו שלא להכניס החטין לאוצר. בזה דרך כל אדם גם כן לפעמים שלא להכניס לאוצר רק לטחון ולרקד תיכף והוא אוכל תיכף בעינה. ועל כן מה שמחשב לאכול תיכף לא בטלה: סימן צט. כבוד הרב החריף ובקי מו"ה אברהם ניי מרוסישיץ: א) דבר מה שהקשיתי בס"ק ט"ו על הרמב"ם דחובל משום מפרק מפ"ק דכתובות דם חבורי מיחבר או מפקד פקיד. ואי משום מפרק הלא מפרק תולדה דדש דודאי פקיד וחייב. ותרצתי דוקא אי מיחבר חשיב עושה מעשה בדם. וכתב כבוד תורתו שעשה סמוכין לזה מלשון רש"י כתובות (דף ה') וכוונת רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו דשיטת רש"י ורמב"ם אחת בדין זה. עד כאן. ולא יכולתי להלום דברים אלו דאנה סבירא לי' לרש"י חובל משום מפרק. אדרבה רש"י כתב להדיא ריש פרק שמונה שרצים חובל משום נטילת נשמה: ב) ואשר תרצתי ס"ק כ"ד אות יו"ד על פי מה שלמדתי מלשון ר"ח דאין חיוב דש אלא אם מכינו לברירה. על כן דוקא חולב שהחלב מפוזר בגומות. וכשחולב הוא מתברר מתוך הגומות. והוא כל שכן. אם מכינו לברירה חייב משום דש. כל שכן שבדישתו הוברר עכשיו. לכן חובל למאן דאמר מיחבר שהדם מפוזר בתוך הבשר. אבל למאן דאמר מפקד הדם פקיד במקום אחד ואין כאן ברירה או מכינו לברירה. אך הקשיתי על זה באות י"א מפוצע חלזון לר"י דחייב משום דש. אף שהוכחתי במלאכת בורר ס"ק י"א אות ב' דחלזון אחד קאי ואין כאן ברירה או מכינה לברירה ואף על פי כן חייב. ותרצתי דר"ח בזה לשיטתו דפסק כר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור והטעם דבעינן כעין אותו צורך שהי' במשכן. וכיון שבמשכן הי' מכינו לברירה אינו חייב באופן אחר. אבל לר"י דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אפילו אינו מכינו לברירה. והיינו טעמא דתנא קמא דפטר כיון דבחלזון אחד קאי ואין כאן ברירה ותנא קמא יש לומר כר' שמעון סבירא לי'. ואמרו לו חידשו דאין פציעה בכלל דישה כלל. דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואפילו בחלזונות הרבה דמברר הדם מבין החלזונות שמפסיקין בין דם זה לדם זה פטור: ג) ועל זה הקשה כבוד תורתו דכיון דלר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מחויב אפילו אינו מכינו לברירה הדר קושיא לדוכתא מכתובות. שהרי הרמב"ם פוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ומחויב אפי' אינו מכינו לברירה. לא ידענא מה קושיא דאטו משום דרמב"ם פוסק כר"י אינו יכול להיות הסוגיא אליבא דר' שמעון. ואם כוונתו כיון דסוגיא אזלא כר"ש היה לו לפסוק כמותו דהיינו שיקול הדעת כמו שכתב הרי"ף פרק שבועת הדיינין. הלא גדולה מזה רבא דהוא בתרא ומרא דכולה תלמודא כר"ש סבירא לי'. ואף על פי כן דוחהו הרמב"ם ז"ל מהלכה. ואם יקשה דהרמב"ם פסק מותר לבעול לכתחילה בשבת. גם הא לא תברא. דיש לומר משום דסבירא לי' להנאת עצמו צריך ומותר משום דבר שאינו מתכוין [אך לפי זה יש לומר כדעת הגהת אשר"י דאין היתר אלא אם כן מתכוון לבעול בהטי'. ויש לעיין בזה. אך אף אם תאמר כן אינו קושיא על רמב"ם ז"ל דיש לומר רמב"ם נמי כהגהת אשר"י סבירא לי' והעתיק לשון הגמרא כדרכו]: עוד לו במלאכת בורר לקמן סימן קי"א עוד לו במלאכת טוחן לקמן סימן קכ"ד: סימן ק. לר' מרדכי נ"י. א) במ"ש בס"ק י"ז אות י"ז לרמב"ם דחובל משום מפרק. למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב. גם בדש מקלקל חייב שלא יהי' מפרק תולדה דדש חמור מדש עצמו. וכתב מעלתו שכן הוא בירושלמי פרק במה מדליקין דמקשה על ב"ק דמחייב בחובל אפילו שלא לצורך ומקשה דשחיטה אב אינו חייב אלא לצורך וחבורה תולדה חייב אפילו שלא לצורך. ומבואר דאי אפשר להיות תולדה חמור מאב שלה. אמת אמר שבירושלמי מבואר כדבריי ופשוט הוא. ב) ומה שהוקשה לו הירושלמי מנא לי' ששוחט אינו חייב אלא לצורך. ובגמרא דידן פרק אלו דברים מבואר למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב גם שוחט כן. היינו דנפקא לי' לירושלמי מדקאמר חוץ מחובל.