אבני נזר אורח חיים קי

דלפי מה שכתבתי אות י"ג הקושיא אזדא לה בלאו הכי כיון שכבר דחתה התלישה. וכל הקושיא הי' תחילה לפי מה שהוכחתי מציצין דואנוהו גרע משאר לכתחילה: ג) אך מה שלמד מרש"י עירובין ליתא. דעל כרחך אין כוונת רש"י כעין עשה דוחה לא תעשה בעלמא דילפינן מכלאים בציצית. דאם כן מה הוכיח הש"ס מזה דירד. ובאילן אין עשה בירידתו ולא תעשה בישיבתו. רק הטעם דירד משום דלא עבר על תשמיש אילן רק פעם אחת. ואם ישב יעבור כל היום וממעט באיסורו [ועשה דוחה לא תעשה אינו משום מיעט באיסור דביבמות (דף ז'.) דלא תעשה חמור מעשה ואף על פי כן דחי] וזה טעם נמי לר' אליעזר במתן ארבע כיון דבין יתן במתן אחת בין יתן במתן ארבע יעבור בלא תעשה ירויח במה שיתן במתן ארבע שיקיים העשה. והכא נמי בירידתו ירויח שלא יעבור רק פעם אחת. ור"י סובר דמכל מקום טוב שלא יעשה מעשה. ור"א אינו סובר כן. וזה כתב רש"י כעין עשה דוחה לא תעשה ולא אמרינן שב ואל תעשה עדיף: ד) מלבד זה אין לדמות לכתחילה דמתן ארבע ללכתחילה דואנוהו או אפילו ללכתחילה דיתור הווין. או לכתחילה דקצירת לילה. דעיקר מצוה ההבאה וקצירת לילה שירי מצוה וכן כל הנ"ל. אבל ג' מתנות דחטאת ומתן הב' בעולה ואינך. דהני מצוה גמורה נינהו ותדע דשירי דם שהקריבו בחוץ פטור ואלו המתנות שאחר מתנה ראשונה חייב עליהם בחוץ. ועיין זבחים (דף ל"ח:) אר"י אמר ר' פפא. ותדע שתוס' הקשו לר' יהושע ליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף. ולא חי' משום דלכתחילה. ולא דמי לכלאים בציצית כמו בלכתחילה דקצירת לילה שכתבו משום דאינו דומיא דתמיד. א"ו כמו שכתבתי דהאי עשה גמורה כנ"ל. ובאמת בגור אריה כתב משום שאם נתן במתן אחת כיפר לא שייך עשה דוחה לא תעשה. אך כוונת התוס' כמ"ש: סימן צו. מלאכת דש. להרב ר' אליעזר נ"י. א) על מה דהקשיתי בסק"ו על תוס' ביצה (דף י"ג:) שכתבו התם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא תולדה דדש והכא מיירי שכבר נתלשו מן השבלים אבל עוד הם בקליפתם החיצונה ולכן שרי ומשמע מדבריהם כי הסרת הקליפה מהגרעין לא הוה תולדה דדש. וקשה משבת (דף ע"ד) דכותש חטין להסיר קליפתן הוי תולדה דדש ותירץ כבודו דחילוק יש בין מפרק הגרעין מהקליפה זה דומה לדש וזה כותש עושה מעשה בקליפה ובגרעיון. מה שאין כן קולף עושה מעשה בקליפה לבד. והביא כן בשם ספר מגן אבות. ואינו פה אטוואצק תחת ידי לעיין בו. ומסברא אין הדברים נראין. דלכאורה בורר אוכל מפסולת לאכול לאחר זמן תיובתי'. אף שדרך לברור פסולת. מכל מקום בורר האוכל גם כן חייב. הכא נמי אף שדרך לפרק האוכל מהקליפה. מפרק הקליפה מהאוכל גם כן יתחייב: ב) אך יש לחלק בזה שהרי בבורר התיקון הוא בהאוכל. ואם הבורר פסולת שאינו מעשה בדבר המתוקן חייב. כל שכן הבורר אוכל שעושה מעשה במה שמתתקן דחייב. רק אם כוותו לאכול לאלתר פטור. משום דהוי אכילה. אבל בורר לאכול לאחר זמן קל וחומר הוא. אבל בדש שהמעשה בהמתוקן אין ללמוד מזה שהעושה מעשה בקליפה לבד יתחייב: ג) אך מהא (דף ק"ד:) שמחקו לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש חייב משום כותב אף שאינו עושה מעשה בהרי"ש רק בתג הסמוך לו. ועיין שם ברשב"א ובר"ן. וקצת יש לדחות דהתם משום שמצינו מוחק על מנת לכתוב חייב אף דהוי גרמא לענין כתיבה יעיין שם בר"ן. ועיין ברא"ש בבא קמא גבי זורה ורוח מסייעתו שעיקר זורה כך הוא על ידי רוח ובהכי חייבי' רחמנא. הכא נמי כיון דעיקר מוחק על מנת לכתוב היא על ידי גרמא. כן נראה משמעות הר"ן. מכל מקום הדבר קשה ללמוד כותב ממותק ושני אבות מלאכות הם. ומבעיר לר"י יוכיח דאינו אלא לאו. ומכבה שמלאכתו הוא עשיית גחלים להבעיר יש בו חיוב סקילה. ובירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' מפורש דאף כהאי גוונא הוה דש: ד) ומ"ש עוד ליישב על פי דבריי במלאכת דש ס"ק ט"ו אות ה' בתירוץ הקושיא למה לא יתחייב בהשרת בתולים למאן דאמר מפקד פקיד משום מפרק לדעת הרמב"ם. ותרצתי דלא חשיב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק וכו' ולפי הבנתו בדבריי הוא כעין תירוץ ראשון כסברת המגן אבות. אך לא כוון יפה והשמיט סוף דבריי. וזה לשוני אבל זה אינו אלא כפותח פתח לפניו והוא העיקר. גם שם באות ז' כתבתי דברים אלו. וזה ודאי הוה גרמא. לא הקולף: ה) עוד רוצה לומר דעל תולדת תולדה אינו חייב. ואף שהסוחט ענבים חייב והוא תולדה דדורך שהוא תולדה דדש. הדורך ענבים לכמה פוסקים הוי אב. עד כאן דבריו. מי המה הפוסקים אלה זולת רב האי ור"ח שכתבתי בפתיחה. וידוע שרוב הפוסקים ורמב"ם ותוס' מכללם דלא יליף מקרבנות. ורמב"ם בעצמו כתב סוחט תולדה דדורך. אף דלדידי' דורך הוא תולדה: ו) אך מה שכתב ליישב על פי מה שכתבתי במלאכת בורר ס"ק י"ב בשם הפרי מגדים דתפוחים מותר לקולפן הואיל ואוכלן עם הקליפת. וכתבתי דהא דכותש חטין תולדה דדש אף אם תמצא לומר שאוכלין עם הקליפות משום דלטחינה לעשות ממנה פת קאי ואז מרקדין הקמח. אבל בקולף לאכול בעיני' הא בעינא דרך לאכול עם הקליפות. וכיון דלפי מחשבתו לא הוה מלאכה לא חשיב מלאכת מחשבת כדברי ר"ח בבורר לאכול לאלתר. המה דברים נכונים. אם תמצא לומר שחטין הדרך לאוכלן עם קליפתן. ומכל מקום לא יתיישב הקושיא על התוס' דהא התוס' בשעורין קאי שיש עלי' שתי קליפות חיצונה ופנימית ושעורה [כשהיא לחה. דיבישה אין דרך לאוכלה כלל] ודאי אין דרך לאוכלה עם החיצונה שקש בעלמא הוא. ובמנחות (דף ע':) שעורה הקליפה לאו אוכל כלל עיין שם, ולפי מה שכתבתי במלאכת דש סק"י אות ח' גם הקליפה פנימית אינה נאכלת לרוב בני אדם. מכל מקום יפה העיר בזה: ז) עוד כתב ליישב כיון דאין דש אלא אם כן מכינו לברירה. וכיון דאין חיוב רק בשני אוכלין