אבני נזר אורח חיים קט

מודה בראשי כנפים וחסחוסין משום שיש להם טעם בשר יותר. ומנא לי' שהקנים ברכותן אין להם טעם מאכל יותר. אינו כלום. שהרי מפורש שם בברייתא שממנה הקשו התוס' לריש לקיש דטעם ראשי כנפים וכו' משום דנאכל בשור הגדול בשלקא. וזה לא שייך בנידון דידן שאפשר אף על ידי שליקה יתרככו אף לאחר שיתקשו לא יועיל דוקא בשר שהכל צריך תיקון ואף גדי רך צריך צלי או בישול ובשור צריך תיקון יותר. על כן לא בטל תורת אוכל מיני' בעודו רך דרכותו במקום שליקה שאחר כך. מה שאין כן בנידון דידן. בשגם דהכא לאו באכילה תלוי: ג) מה שהקשה מה שכתבתי באות ס' בקלחי כרוב דירקות הוא אף לאחר שיתקשו אין שם אילן עליו וכתבת בשם הריטב"א בקנים קשים דינם כאילן. זה לא שייך בכרוב דאוכל הוא ונטעי אדעתא דפוגלא וכי פרי שיתקשה יחשב אילן: סימן צד. ב"ה א' ואתחנן רס"ח. ידידי ר' זבולון נ"י מווארשא. א) את אשר הוקשה לו אהא שכתבתי בס"ק ס"א אות ו' דריטב"א פרק ג' דמכות כתוס' פרק ב' דשבועות. הרי התוס' כתבו כיון דתחילת לבישה על ידי מעשה ובריטב"א לא נזכר מזה רק מה שעומד בלבושו ואינו פושט עד כאן דבריו: ב) הנה בתוס' כתבו וחשיב השהי' כמעשה כיון שתחילת הלבישה על ידי מעשה [באגלי טל הועתק דברי תוס' שהי' במעשה בבי"ת. והוא טעות סופר והוא בכ"ף כ"ה בכל ספרי הדפוס וכן העתיק במשנה למלך] והנה מבואר בדבריהם שני הטעמים שתחילתו על ידי מעשה וטעם שני השהי' היינו מה שאינו פושט. ומה שתחילתו על ידי מעשה מחשיב השהי' היינו מה שאינו פושט כמעשה. אך בריטב"א בשם התוס' רק מה שעומד בלבושו ואינו פושט. ובנזיר שהביא ריטב"א משום שאינו יוצא ובתוס' נזיר שהועתק שם באגלי טל חשיב מעשה מה שאינו יוצא משם. והוא כדברי ריטב"א. ולא נזכר שם מה שתחילת ביאה שם על ידי מעשה. מכל מקום במשנה למלך פרק ג' מהלכות בית המקדש העתיק דברי תוס' נזיר הנ"ל וכתב עליהם וזה לשונו ולא חייבוה מלקות אלא משום שאינו יוצא משם. ואף על גב שאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא משם הואיל ותחילת ביאתו על ידי מעשה. הנה דאף שלא נזכר בדבריהם מתחילת ביאה. מכל מקום פשיטא לי' למשנה למלך שהטעם משום שתחילת ביאתו הי' על ידי מעשה: ג) ובלאו הכי אין שום סברא להחשב מה שאינו יוצא מעשה. רק משום תחילת ביאתו. וכדברי תוס' שבועות. אמור מעתה שגם דברי ריטב"א בשם תוס' שכתב דהוי מעשה מה שאינו פושט [ובנזיר מה ששוהא שם במזיד] והוא כדברי תוס' נזיר ממש כוונתו גם כן משום שתחילתו הי' במעשה: ד) ועוד ראי' שדברי ריטב"א רק משום שתחילתו הי' במעשה. מדברי הכסף משנה סוף הלכות כלאים. שבהלכה ל' העתיק דברי ריטב"א פרק ג' דמכות בשם התוס' להלכה. ובהלכה ל"א בהא דהמלביש אחר כלאים אם הי' הלובש מזיד הלובש לוקה. הקשה והא לאו שאין בו מעשה הוא. [ותירץ משום שאי אפשר להלבישו אלא אם כן מסייע מעט. משמע שאם העלה על חבירו כלאים בלי סיוע הלובש. הלובש פטור] ואי כוונת ריטב"א מה שהוא לבוש ואינו פושט לבד חשיב מעשה. מה קשה לו הא הוא לבוש ואינו פושט. ואף אם נדחוק לומר דמשמע אפילו פשט תיכף אחר כך נתחייב בלבישה. אכתי מה קשיא לי'. הלא בידו הי' למונעו מלהלבישו [והרי תי' משום שלא הי' יכול להלבישו בלי סיוע. וכל שכן שלא הי' יכול להלבישו אם הי' מונעו ונאמר דמשום שהי' בידו למונעו ואינו מונע ולבוש חשיב מעשה. וקל וחומר. מה התם שלבוש מכבר. ומה שלא פשט הי' רק שישאר לבוש כבתחילה חשיב מעשה אף שלא חידש לבישה חדשה. כל שכן מה שעל ידי שאינו מונע הוא לבוש מחדש דחשיב מעשה: ה) ואין לומר עוד כיון דעל ידי שלא מנעו מלהלבישו לא הי' לבוש רק על ידי חבירו שהלבישו. ונהי דמה שלא מנע חשיב מעשה. מכל מקום נעשה על ידי שניהם פטור. ליתא דהא זה אינו יכול וזה אינו יכול אפילו בשבת חשוב. כל שכן לענין לאו שאין בו מעשה דאפילו מסייע לבד חשיב מעשה. אלא ודאי דברי ריטב"א אינם רק בשתחילת הלבישה על ידי מעשה. ועל כן בזה שהלבישו אחר. הוקשה לכסף משנה והוצרך לתרץ משום שמסייע. ובאמת אם העלה עליו בלי סיוע פטור אמר המגיה הנה הריטב"א הביא ראייתם מנזיר וכו' שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' אף על גב דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד עד כאן לשונו. הרי מפורש דהחיוב משום מעשה דכניסה ולא משום השהיי' גרידא]: סימן צה. מלאכת מעמר. לר' מרדכי נ"י א) דבר מה שהקשיתי בסק"ד על רש"י ריש פרק לולב וערבה במכשירי לולב שדוחין שבת לר' אליעזר ופרש"י לחותכו מן המחובר ולאוגדו. והקשיתי הא אגד דלולב אינו מעכב. ולכתחילה הא אינו דוחה שבת. והוא הדין במכשירי מצוה לכתחילה לר' אליעזר. ואי משום שכבר דחתה התלישה שבת. הא בשבת גבי ציצין שאין מעכבין את המילה מוכח, דמשום ואנוהו אין דוחין שבת אף שכבר דחתה: ב) ותי' כבוד תורתו על פי פירש"י עירובין (דף ק') בנתערבו מתן אחת במתן ארבע ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע פרש"י דאתי עשה דמתן ארבע ודחי לבל תוסיף דמתן אחת. ואף דאין העשה דמתן ארבע רק לכתחילה. הנה דסבירא לי' דאף לכתחילה דוחה ולא אמרינן דלא דמי לכלאים בציצית. הכא נמי דוחה הלכתחילה. ולא אמרינן דלא הוה דומיא דתמיד. ואף דעשה דואנוהו גרע דלא אמרינן בי' כבר דחתה. ובאות י"ג כתבתי דואנוהו כשאר לכתחילה. ואמרינן בי' כבר דחתה והוא הדין דדוחה הלכתחילה לר' אליעזר. תמהני