אבני נזר אורח חיים קח

עיקרן מאדים וראשן משחיר גוזז במספרים ואינו חושש ויהי' הגוזז שער מאתה כנותן עלי' דמפסלה בעבודה. וזה לא קשיא. דבריש פרק אלו דברים דמקשה הש"ס והא עביד עבודה בקדשים כתבו התוס' בשם ירושלמי דלצורך הכשר דקדשים לא חשיב עבודה בקדשים. ובירושלמי דמינה ילפינן לפרה דלצורך הכשירה לא מפסל ואפילו לש"ס דידן דלית לי' הא דירושלמי. יש לומר משום דסכין חזי למידי אחרינא גם כן. מה שאין כן בזה דלא חזי מיעוט שערות אלו ואינו רק להכשירה דפרה: ב) ואשר הקשית דמה צריך לאו דלא תגוז תיפוק לי' מלא תעבוד. כיון דנוטל ממנה כמניח עלי' ומניח עלי' הוי עבודה. הנה ברש"י סוטה (דף מ"ו) דיבור המתחיל א"ר כו' שלא בשעת עבודה ודיבור המתחיל אלא בשעת עבודה. דבשעת עבודה היינו המניח עלי' למשוך דוקא. אם כן המניח צמר עלי' שלא למשוך לא חשיב עבודה. כל שכן הנוטל ממנה. ואמנם שדעת הר"ש במסכת פרה אינו כן. שפי' בשעת עבודה דניחא לי'. מכל מקום לא קשיא על ריטב"א קידושין ואינך רבוותא. ואני לא הוכחתי מקידושין רק להוכיח מה כוונת ריטב"א עירובין: סימן צב. להרב ר' אליעזר נ"י. א) אשר הקשה על מה שכתבתי בס"ק נ"ז על פי דברי ר"ן פרק קמא דסוכה דשני הלכות למשה מסיני כאחד לא אמרינן ופרוץ כעומד מותר הלכה למשה מסיני על כן לא אמרינן לבוד ופרוץ כעומד כאחת. על זה הקשה כבודו דאם כן אניגרא נמי שני הלכה למשה מסיני כאחד דפחות מג' כארעא סמיכתא מטעם לבוד ופרוץ כעומד. הנה דברי הר"ן קשיין מפרק קמא דעירובין (דף ט') אמרינן לבוד וחביט כי הדדי. וכמדומה לי שר' עקיבא איגר ז"ל נתקשה בזה [ואני בכפר בלא ספרים הנצרכים] ואני רגיל לפרש דברי הר"ן כך. דהנה הר"ן כתב זה אהא דמיעטו בצדדין [לאויר שלשה] מן הצד למאן דאמר אין לבוד באמצע אסור. וכתב הר"ן דלא אמרינן דופן עקומה ויהי' לבוד מן הצד משום דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד ביחד. ויש לפרש משום שלא נוכל לומר לבוד רק על ידי דופן עקומה. דבלא דופן עקומה הוה לי' לבוד באמצע ולא נוכל לומר לבוד רק על ידי שני הלכות למשה מסיני. והא לא אמרינן. אבל בהא דלבוד וחביט כל אחת, נוכל לומר בפני עצמו. רק להכשר הקורה צריך שניהם והא לא איכפת לן: ב) והכא נמי נוכל לומר בפני עצמו דפחות מג' לשפת האניגרא כשפת האניגרא דמי. ונוכל לומר בפני עצמו. דאלו שבתוך האניגרא כאלו דבוק לאניגרא מכל הצדדים משום פרוץ כעומד רק להתיר הפחות מג' סמוך לאניגרא צריך שניהם והא לא איכפת לן. ודוקא בכותל אחד דלא נוכל לומר פרוץ כעומד רק מחמת לבוד דבלא לבוד הרי פרוץ מרובה. זה דומה לדברי הר"ן דלא נוכל לומר לבוד רק מחמת דופן עקומה ג) האומנם כי יש לפרש דברי הר"ן באופן שאפילו כותל אחד לא יהי' דומה לדברי הר"ן דיש לפרש כיון דלא אמרינן דופן עקומה אלא אם כן סמוך הדופן לסכך כשר בתוך ד' אמות. וסכך פסול מחברן. לפי זה יש לומר באויר ג' ברוחב מפסיק בין הסכך פסול לסכך כשר אין לומר כלל דופן עקומה ואף הסכך פסול הסמוך לדופן לא נראה אותו כאלו הוא נעקם ונעשה דופן. וע"כ במיעטו מן הצד ונשאר אויר פחות מג' בין המיעוט לסכך כשר אי אפשר לומר דופן עקומה בלא לבוד. דכל זמן שלא אמרנו לבוד הרי אויר מפסיק בין הסכך כשר. ועל כן כיון דכל זמן שלא אמרנו דופן עקומה לא נוכל לומר לבוד דהוה לי' לבוד באמצע. וכל זמן שלא אמרנו לבוד לא נוכל לומר דופן עקומה דאויר מפסיק. אם כן ממי תתחיל. רק לומר שניהם יחד ונעשה על ידי דופן עקומה ודופן עקומה על ידי לבוד הא לא אמרינן. אבל בנידון דידן בכותל הא נוכל לומר לבוד לבד. ולאחר שנעשה לבוד נאמר פרוץ כעומד לבד: ד) אך מדברי הר"ן ריש סוכה דבאין דפנות מגיעות לסכך לא אמרינן דופן עקומה. וקשה ניחא גוד אסיק מחיצה ונעשה סמוך לסכך ונאמר דופן עקומה [ועיין בעל העיטור דהכשר אין דפנות מגיעות לסכך משום גוד אסיק. ואף שהר"ן אינו סובר כן. שהרי כתב דלמה דקיימא לן בנעץ קונדסין אפילו על שפת הגג פסול ובעמוד כרבא דבעינן מחיצות הניכרות לא משכחת גוד אסיק בסוכה. וקשה הא משכחת באין דפנות מגיעות לסכך דכשר על ידי גוד אסיק. אלא ודאי סבירא לי' דאין צריך בזה לגוד אסיק. מכל מקום היכי שצריך לומר דופן עקומה נאמר גוד אסיק כדי שנוכל לומר דופן עקומה] אלא ודאי כיון שצריך לשני הלכות למשה מסיני כאחד לא אמרינן. ואף שנוכל לומר גוד אסיק בלא דופן עקומה כיון שלא נוכל לומר דופן עקומה בלא גוד אסיק חשיב שני הלכות למשה מסיני כאחד. והכי נמי בנידון דידן בכותל אחד: ה) עוד נראה ראי' ממה שהלכה רווחת דשלשה על שלשה נפיק מתורת לבוד. ובריש פרק ז' דעירובין חלון ד' על ד' לר' שמעון בן גמליאל נפיק מתורת לבוד נאמר תחילה לבוד בצדדין באלכסון ושוב נאמר לבוד מן הלבוד והא לך הציור בסוף התשובה [אמר המגיה חבל על דאבדין] ועל כרחך דלא אמרינן לבוד הלכה למשה מסיני מחמת לבוד הלכה למשה מסיני הכא נמי לא אמרינן פרוץ כעומד הלכה למשה מסיני מחמת לבוד הלכה למשה מסיני: סימן צג. לר' שלמה דוד נ"י. א) אשר הקשה לי בס"ק נ"ט בפנים בהוקשו קצת דינו כאילן הא על כרחך אין לו דין אילן דאם כן אפילו קודם שהוקשו קצת נמי יאסר דהא אזלינן בתר בסוף ועל כרחך דאינו אילן רק דאית בי' שמא יקטום ואם כן איך סתים הרי היא כאילן. הא בשאר תשמישן דלית בי' שמא יקטום מותר כמו שכתב הריטב"א ז"ל. הוא דקדוק קלוש. דריטב"א לא חילק בין תשמיש לתשמיש רק אמר כיון דכבשינהו מבעוד יום. תו ליכא למיחש שמא יקטום ואנן לא איירינן בכבשינהו: ב) מה שהקשה על הדמיון קנים שסופן להקשות לגידין שסופן להקשות. הא התוס' כתבו דר"ל