אבני נזר אורח חיים קו

בצים במעיים חשובים מחובר. ומשני דהאי תלוש ולא מקרי מחובר. ומדבריו מבואר דכל הטעם משום דמחובר. וכן נדפס מחדש רמב"ם עם פי' הרדב"ז שם מפורש דגחין ואכיל בתלוש אורחי' ובעז"ה כוון לדעתם: ו) אך מש"ס מנחות עם פרש"י ותוס' אין זכר לחלק בין תלוש דגחין ואכיל למחובר דגחין ואכיל ותמיהתכם הי' בלי עיון כלל וכלל. ובאמת אין צריך לכל אריכות הזה ובקיצור כי בגמרא לא חילק בין תלוש דגחין ואכיל למחובר. דהא דנבילת עוף טהור לאו גחין ואכיל הוא סימן פח. כבוד הרב החריף ובקי מו"ה אהרן נ"י אבד"ק יענדרזוב: א) אשר הביא כ"ת מתוס' חולין דפיו טפי אורחי' משמאל דבחליצה בעי ימין, מכל מקום גידמת חולצת בשני'. אין ענין לכאן [רצוני לומר להא שכתבתי באגלי טל ס"ק כ"ט] דפסול שמאל לאו משום דלאו אורחי' רק גזירת הכתוב דבעינן ימין. ועל כן אמרינן דלא ממעט אלא שמאל היפוך הימין. דומה לזה בפרק ר' ישמעאל חטין שירדו בעבים מהו ממושבותיכם למעוטי חוץ לארץ הא דעבים שפיר דמי. אבל הא ודאי פיו לאו אורחי' טפי משמאל: ב) מ"ש ליישב הא דמנחות דאי גחין ואכיל בטלה דעתו. מוכח דלתלוש בפיו ולאכול לאו אורחי'. ואמר כ"ת דאדרבה משם ראי' דחייב על תלישה. שאם הי' דרך אכילה לא הי' חייב על תלישה דבשעת אכילה לאו מלאכה כמו שכתב הטורי זהב גבי מציצת ענבים. אך משום שאינו דרך אכילה חייב על התלישה עד כאן דבריו: ג) הנה גם לפי דבריו לא תי' על הקושיא כלום, דכיון שאין דרך לתלוש ולאכול הנה אין דרך תלישה כך. אך גוף הדבר דבשעת אכילה לא הוה מלאכה אינו בכל המלאכות רק בבורר. ולטורי זהב גם בדש כמו שיבואר: ד) והראי' שהבאתי בס"ק ל"ה מהא דתן לה נייח. ואי לאו משום נייח הי' אסור שתהי' תולשת ואוכלת הוא ראי' ברורה. ומה שדחיתי בספרי משום מחמר דהוא משום לתא דידי' סיימתי ועוד חזון למועד. ובאמת לפמ"ש בעצמי במלאכת חורש ס"ק י"ב אות ד' דלענין איסור מחמר לא הי' מתיר נייחא דבהמה אך מכאן למדנו דמה שהבהמה אוכלת לדעתה אינו מחמר ואיסור שביתת בהמתו מותר משום נייחא דבהמה שזה שביתתה. ומנוחתה. ואי לאו משום שזה מנוחתה הי' אסור משום שביתת בהמתו. מוכח שגם לגבי דידה נחשב מלאכה: ה) ומה שתירץ כבודו דסלקא אדעתא לאסור משום גזירה שיאכילנה בעצמו אך מדהתירה תורה בהדיא שוב אין יכולים חכמים לאסור כדברי טורי זהב בכמה מקומות עד כאן דבריו. עדיין הקושיא במקומה עומדת דאיך אפשר שזה כוונת התורה להתיר שתהא הבהמה אוכלת כיון דבעצמותה לאו מלאכה. וגזירה זו אין זכר לה בתורה. וכהאי גוונא מקשה הש"ס ריש פרק לולב וערבה אצטריך קרא למשרי טלטול. ופירש"י "עדיין" לא נאסר טלטול בעולם כו' שבשעת מתן תורה עוד לא נגזרה הגזירה, כל שכן בזה שלא נגזרה גם אחר כך. ולומר שכוונת התורה שלא יוכלו אחר כך חכמים לגזור. אם כן מה מקשה הש"ס. לימא דקרא אצטריך שגם אחר כך כשיגזרו חכמים. מכל מקום יטלו הלולב ביום ראשון. ודברי הטורי זהב הם במקום שהפסוק צריך לגופו מועיל ממילא שלא יוכלו חכמים לגזור. דוק בכל המקומות והוא כן: ו) וראיתי למעלתו שכתב דבפסוק למען ינוח החיוב לעשות לה נייח. ואם הי' כן הי' דבריו צודקים. אך אינו כן ולשון 'מותר' להעמיד בהמתו על המחובר מורה על זה ולא מצינו בשום פוסק חיוב בזה. ובשלהי שבת בבהמה באה מן הדרך ומשא עלי' דאתי עלה משום צער בעל חיים דאורייתא לא שיהי' חיוב מחמת שבת לעשות לה נייח: ז) והא דבשעת אכילה לא הוי מלאכה אינו אלא בבורר דאפילו סמוך לאכילה מותר אוכל מתוך פסולת ביד. אמרינן דבשעת אכילה ושתי' אפילו לסנן על ידי כלי מותר. ומינה דייק הטורי זהב גם בדש דמותר סמוך לאכילה היכי שכל דרך דישתה סמוך לאכילה כמו פציעת קליפת אגוזים לאכול מה שבתוכם אומר הטורי זהב דבשעת אכילה מותר בכל גווני. ובאמת דעת הר"א ממיץ אינו כן. אבל בשאר מלאכות אין שום היתר בשעת אכילה. ואם לא תאמר כן תפתח פה למינים בשתיית טוטין וטובה השתיקה: ח) עוד כתב ליישב הא דמנחות משום דאכילת חטין חיין היא שינוי באכילה ולרבנן דרבי הכוסס חטה חי' פטור מקל וחומר, ואף דרמב"ם פסק כרבי. מכל מקום מצרף לשינוי דמחובר לחושבו שינוי גמור. אבל באתרוג וכיוצא אין שינוי דמחובר פוטרתו. עד כאן דבריו. ולדידי אין אכילת חטה חי' שלא כדרכה אלא יבישה. אבל לחה שעודה כרמל ודאי הוי כדרכה. דכשהיא לחה היא מתוקה כנראה בחוש. וברש"י פרק קמא דמגילה קמחא דאבשונא חטה כשהיא כרמל קולין אותה באור וקמחא מתוק לעולם, מבואר דחטה כרמל מתוקה. ומה שקולין באור מועיל שישאר הקמח מתוק לעולם [מיהו בבבא מציעא (דף פ"ט.) מבואר דהקלי' משוי לי' מתוקה] על כרחך חטה כרמל חשיב אכילה כאורחה. ואף לרבנן חייב, ומקרא מלא הוא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. היינו אפילו חטה או שעורה כברייתה כרמל כמפורש בכריתות (דף ה') ולרבנן למה יתחייב ואפילו לרבי בשעורה על כל פנים יפטור. וברמב"ם פרק ו' מהלכות מאכלות אסורות משמע דלאו דכרמל בכל מיני תבואה. אלא ודאי בכרמל אורחי' הוא. ואם כן בשבולת דודאי עקרה לאחר שהביא שליש וחזר ושתלה עודה לחה שאם יבשה לא תקלוט ועוד לא תהי' יונקת החטה ולאו זריעה הוא על כרחך שעודה לחה. ואם אכלה גם כן כשעדיין לחה וכרמל הוי אכילה כאורחי': ט) והנה מעלתו לפי דרכו הוקשה לו דאכתי משכחת תרומה במחובר בזתים וענבים. וניחא לי' דשמא בברייתא מפורש דבתבואה מיירי. דברייתא אין יודעין היכן הוא. ואני לפי דרכי בלמדי מנחות ציינתי שהיא במעילה דיליף שמחובר אין מועלין. חטא חטא מתרומה מה תרומה ליתא במחובר. ומדלא מוקי לה בזתים וענבים מכלל דפטור במחובר בכל גווני: