אבני נזר אורח חיים קה

ב) אך לכאורה מוכח כן מדאמר בגמרא שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. ופרש"י דרחמנא קרי' מעשה דכתיב יתן דהיינו בידים ואף על גב דמחשבה בעלמא דאפילו נפלו ממילא וניחא לי' הוה הכשר עד כאן לשונו. הנה דכי נתן מים בידים מקרי מעשה אף על גב דבהאי נתינת מים ליכא שינוי. מכל מקום חשיב מעשה שלא יוכל מחשבה לבטלו. ומינה יליף למחשבה דטומאה שגם כן לא יוכל מחשבה לבטלו. אלא אי אמרת דכל דלא הוי שינוי מעשה חשיב מחשבה ויכול מחשבה לבטלו. אם כן מה בכך דמחשבה דטומאה חשיב כנתינה בידים. הא נתינה בידים נמי מחשבה הוא: ב) אך באמת אינו ראי' כלל. דכל ענין אתי דיבור ומבטל דיבור. היינו שלא יועיל הדיבור אחר כך כמו המקדש תוך שלשים וחזרה תוך שלשים. דשוב לא יועיל כוונתה להתקדש לו כדי שיחולו הקדושין לאחר שלשים. וכן העושה שליח לגרש דעל ידי הדיבור שעשאו שלוחו מהני אחר כך בשעת גירושין כאילו גירש הוא. ובשביל אמירתו עתה איני רוצה מבטל מה שחשוב אחר כך שגירש הוא ודומה למוסר מודעא. אבל הלא תחילה נתרצה ועשה שליח לזה. שוב אמרינן אתי דיבור ומבטל ושוב הוי כמוסר מודעא. וכן מחשבה דטומאה דמקשה הש"ס דליתי מחשבה שלא ישתמש בו ויבטל מחשבה ראשונה שישתמש בו. אף שכבר חל תורת קבלת טומאה. מכל מקום כיון שאינו מקבל טומאה רק כל זמן שמוכן להשתמש בו. אבל עכשיו אינו עומד להשתמש בטל תורת כלי מינה. והרי אינו עומד להשתמש רק מחמת מחשבה ראשונה. ליתי מחשבה של עכשיו ויבטל זאת. ומעכשיו אינו עומד להשתמש ובטל תורת כלי מינה, ועל כן כל זמן שלא עשה שינוי מעשה מבואר בתוס' דחשיב מחשבה ובית שסככו בזרעים לא טהרו. היינו משום דאף שסככו במעשה. מ"מ הלא יוכל לסלקו מבית ולאוכלו. רק שחישב שלא יסלקו חשיב רק מחשבה. רק בעשה בו שינוי חשיב מעשה. אבל הכשר דבנתינת מים פעם אחת אפילו ניגב אחר כך מקבל טומאה. ואין צריך שום מחשבה שלא ינגב. ודאי הוי מעשה גמורה אף בלא שינוי. ואין ראי' מהא דמחשבה דטומאה: ד) ואשר חשב להביא ראי' מקדושין ותרומה שאין יכול לבטל אחר שחלו. הם דברי תימה. כיון שכבר חלו איך יתבטלו על ידי שמבטל הדיבור. דומה לנתקרע הגט לאחר גירושין דהגירושין קיימים. וכל ענין אתי דיבור ומבטל דיבור. במקום שצריך עוד להדיבור בקדושין שיחול לאחר שלשים. בכלי שיחשב עדיין מוכן להשתמש. לא בזה. ועל כן בתרומה לאחר שתרם השליח אפילו מעשה אינה יכולה לבטל כמו שכתבו התוס' בקידושין בדיבור המתחיל מידי מחשבה. וזכורני (לא בבירור ואין הספרים תחת ידי פה] שמהרי"ט בחי' והאחרונים פלפלו לבאר דברי תוס' בקו' מה סלקא דעתם להקשות: ה) ומצד הסברא כיון שהתוס' כתבו בסוכה וזה לשונם התם כשעשה בהם שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה. מבואר דבלא שינוי חשיב רק מחשבה. הוא הדין שאין צריך מעשה לבטל. ויש ראי' לזה גם כן. דכיון דאתי דיבור ומבטל דיבור. הוא הדין דאתי מעשה גרידא בלא שינוי ומבטל מעשה בלא שינוי. ואם כן הא דאמר שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. הפי' כשינוי מעשה. דאי כמעשה גרידא למה אינו עולה מטומאתו אלא "בשינוי" מעשה. ועל כרחך הפי' כשינוי מעשה. והעיקר חסר בדברי התי'. אלא ודאי בלא שינוי חשיב מחשבה וכשאומר כמעשה היינו שינוי מעשה ואין צריך לפרש. ובנידון דידן שאין איסור ליקח החטין אלא כל זמן שהן בטלים לקרקע שייך בזה אתי דיבור ומבטל דיבור: סימן פז. לרב אחד. א) על דבר מה שהקשה בספר אגלי טל במלאכת קוצר ס"ק כ"ט בהא דמנחות (דף ע') אי דתליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו מהא דכתובות אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ותירץ דיש חילוק בין תלוש למחובר, ותמהתם דקארי לה מה קארי לה הלא זה חילוק הגמרא שם: ב) ספרתי הדברים וענה לי כי מעולם לא עלה על דעתו. מסוגיא זו לחלק בין תלוש למחובר. ולא מבעיא לפי' התוס' מנבילת עוף טהור הי' משום דבצים שבפנים הם מאוסים ולאו אורחא למיכלינהו ואף על פי כן לא אמרינן בטלה דעתו. הוא הדין דאי גחין ואכיל אף על גב דלאו אורחי' לא בטלה דעתו ומשני דבצים תלוש אורחא למיכלינהו עיין שם היטב. ובמחובר לא חידש התרצן כלום. ונשאר הסברא דמשום דאכילת מחובר על ידי גחין ואכיל בטלה דעתו, והוא הדין דבתלוש אי גחין ואכיל בטלה דעתו: ג) אך גם לפרש"י דהכניס פיו למעיים ואכלם בפנים מקשה הש"ס דנימא בטלה דעתו. גם כן התירוץ דלא דמי הכניס פיו לפנים למחובר דגחין ואכיל. דהאי אורחי'. ומחובר דאכילתו על ידי גחין ואכיל לאו אורחי'. אבל תלוש דאמר שם דאורחי' לאו דאכלי' בגחינה. דאף שהכניס פיו למעיים. מכל מקום לקח המעיים עם הבצים לפיו ושם הכניס פיו למעיים ובודאי גם הכנסה זו הי' בסיוע ידיו כמובן. אבל מחובר דגחין ואכיל לאו אורחי' והוא הדין תלוש דגחין ואכיל לאו אורחי', כך הי' פשוט בעיניו בסוגיא זו עם פרש"י ותוס': ד) ואמר לי שהי' לו עוד ראי' דגחין ואכיל בטלה דעתו ולאו אכילה הוא מספרי פרשת קרח שלמד נטילת ידים לתרומה מקידוש ידים ורגלים לעבודה. הוא הדין אכילת תרומה דעבודה הוא. ואף דבקידוש בעי רגלים גם כן. היינו משום שעובד עבודה גם ברגליו שעומד בהם על הרצפה. מה שאין כן אכילה שעובד רק בידיו ואי גחין ואכיל הוא אכילה. גם בידיו אינו עובד דאפשר בלא הגבהה. ואף אם אוכל בידיו אין העבודה אלא בפיו. וכמו שמחלק הש"ס באלו נערות כיון דאפשר לאכילה בלא הגבהה אין הגבהה צורך אכילה, אך לפי הש"ס מנחות דגחין ואכיל בטלה דעתו ניחא. דכיון דאי אפשר לאכילה בלא הגבהת ידיו מתחיל העבודה משעת הגבהה וכמו שכתבו תוס' ישנים בכתובות שם דאי לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל החיוב משעת הגבהה. כל זה הי' ברור בעיניו לולי הא דאלו נערות דחקתו. לחלק בין תלוש דגחין ואכיל למחובר דגחין ואכיל: ה) אך שוב נדפס מחדש ש"ס ווילנא עם פירוש ר' גרשום מפרש קושיית הש"ס דסלקא דעתך