אבני נזר אורח חיים קד

והיינו דלא חל החיוב יום הכיפורים למפרע על כזית הראשון [ובתשו' ביארתי שרמב"ם פרק ד' משגגות הלכה א' סבירא לי' כן]. וע"כ אי אמרת דיש איסור דאורייתא בלא הנחה. אם כן כי הניח איך חל למפרע חיוב חטאת על ההוצאה. אלא ודאי קודם שהניח לא הי' איסור תורה כלל: ג) ולר"ש כל שהו למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן. לא תקשי שהרי חל על הכל שהו איסור מלקות. ואיך יחול עליו בגמר אכילתו למפרע להצטרף לחיוב חטאת. דיש לומר כפי' ריטב"א במכות. דטעם כל שהו אינו משום חילוק בין מלקות לכרת, אלא החילוק בין מזיד לשוגג דבמזיד אסור משום דאחשבי' ע"ש. ואם כן בשוגג לא הי' איסור כלל על הכל שהו: ד) אך קשה חמץ שנאסר מחצות י"ד בעשה דתשביתו, איך יחול עליו בזמנו איסור כרת. ואף שכולל הנאה דבערב פסח אינו אסור מן התורה רק אכילה כמו שכתבו תוספות ורמב"ן במלחמות. אכתי מה נעשה לר' שמעון דלית לי' כולל ומוסיף. ועל כרחך כיון שהכל איסור אחד לא שייך אין איסור חל על איסור והכי נמי בנידון דידן: ה) וגם דברי תוס' אלו סותרים לדבריהם עצמם (דף ג') סוף דיבור המתחיל שניהם פטורים דכאן כתבו דהוי אמינא שיתחייב אפילו בלא הנחה. הנה דהוי אמינא שיתחייב הראשון. ולעיל כתבו דעל ראשון לא סלקא אדעתן כלל שיתחייב. אך בפסחים (דף פ"ה.) לפרש"י שם משמע כדעת תוס' פרק המצניע דהכי איתא שם אמר ר' אליעזר המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח מאי טעמא הוצאה כתיב בי' כשבת. ופרש"י דגבי שבת וכל חיובי חטאת בעשותה כתיב בעושה כולה ולא העושה מקצתה. הנה דאי לאו קרא הוי אמינא דחייב בלא הנחה. שהרי מילתא דר' אליעזר אמרה דאי לאו דילפינן משבת הי' חייב בפסח אפי' לא הונח כלל בחבורה אחרת דנחשב הוצאה בלא הנחה וילפינן משבת דכתיב בעשותה דלא נחשב הוצאה בלא הנחה והוא כתוס' הנ"ל: ו) אך מדברי הגמרא עצמה אין ראי'. דיש לומר בשבת פשיטא דאין חיוב בלא הנחה. דומיא דמשכן בעינן שהי' הוצאתם בהנחה. וקרא דבעשותה צריך לנגמרה המלאכה על ידי שנים [עוד יש לומר על פי פרש"י מכלתין (דף ג'.) שאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה. ופטור דשלא כדרך ליתא רק בשבת דבעינן מלאכת מחשבת כדברי האחרונים באבן עזר. אך לפי מה שכתבתי באגלי טל בהפתיחה שיש חילוק בין שינוי בנפעל בין שינוי בפועל ליתא לתי' זה]: ז) ומה שהוקשה לתוס' למה לא מיעט בשני אותיות יש לומר בפשטות, דאות אחת הוא על כל פנים חצי שיעור. ובלעדי כל אחד ואחד הי' חצי שיעור על ידי השני. נמצא שהוא לא עשה רק חצי שיעור. אבל בהוצאה בלא הנחה או בלא עקירה, אף חצי שיעור אינו ועל ידי כל אחד ואחד נעשה כל המלאכה דלולא הוא לא הי' כלום ח) אך הקו' משנים שעשאו למתעסק. יש לומר על פי הסוגיא דיומא (דף ע"ב.) אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כו' ופרש"י עונש ואזהרתו סמוכים זה לזה כו' הנה דאי לאו קרא הוה אמינא מדסמוכים זה לזה כל שאינו בכרת אינו בלאו והנה בפרשת ויקהל שבת שבתון לד' כל העושה בו מלאכה יומת. והנה שבת שבתון עשה כהא דר"א ביום טוב שבתון עשה הוא, והנה מבואר דשנים שעשאו שנתמעט מחטאת והוא הדין מכרת [עיין תוס' שבועות (דף כ"א.) דיבור המתחיל ולא אמרו] וכל שכן ממיתת ב"ד דבתוס' מכלתין (ו':) דיבור המתחיל הא קמשמע לן דלא תני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולם. כל שכן זה עוקר וזה מניח דפטור מחטאת דפטור ממיתת בית דין. גם בלאו הכי כן הוא מסברא. נתמעט גם כן מעשה דשבת שבתון הואיל העשה שבתון וחיוב מיתת בית דין סמוכין זה לזה בויקהל. והנה העשה דשבת שבתון והלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה סמוכין זה לזה פרשת אמור. ונלמד דשנים שעשאו דליתי' בעשה דשבתון ליתי' נמי בלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה. דבכל התורה חוץ מקדשים למדין למד מלמד. ודוקא לענין פטור מתעסק דלא שייך כלל במיתת בית דין דאינו אלא במזיד הוא דיש לחלק בין חיוב חטאת לאיסור עשה ולא תעשה ואתי שפיר ולא קשה מידי: ט) ולא תקשי למה שכתבתי דכל דלא קרינא בי' כל העושה בו מלאכה יומת אינו בעשה ולא תעשה. דאם כן איסי ב"י דאינו חייב על אחת מהן מיתת בית דין ומכל מקום חייב כרת. ועל כרחך דישנו בלא תעשה. לא קשיא שהרי גם מיתה בידי שמים קרינא בי' יומת כדכתיב בכל מיתה בידי שמים יומת. ובדאיסי שאינו מת בבית דין. וכרת הוא וזרעו והוא מומת בידי שמים, והא דלא כתיב ונכרת משום דבכל המלאכות חוץ מאותה אחת מומת בב"ד ושוב אין זרעו נכרתין. דפשוט דהמיתה בב"ד פטרתו מכרת ואפילו לקי נפטר מכרת. רק יומת דהוא בכל המלאכות. מומת בכל המלאכות בבית דין. ובדאיסי בידי שמים: י) וממוצא הדבר נשמע דהוא הדין זה יכול וזה יכול לר"י וזה אינו יכול וזה אינו יכול לר"ש אין איסור אלא מדרבנן. וכן מבואר ברמב"ם כמ"ש בעצמך דלא כמו שכתבת בשם חכם צבי ואין תחת ידי פה אטוואצק לעיין בו: סימן פו. להרב הנ"ל. א) על מה שכתבתי בס"ק כ"ה אות ז' דזורע אף אם תמצא לומר הואיל שביטל הזרעים לקרקע יש בהם משום קוצר. מכל מקום כשנמלך הזורע ללקטן אתי דיבור ומבטל דיבור. כמו שכתבו תוס' סוכה י"ג: דבית שסככו בזרעים טהרו. דוקא בעשה שינוי בזרעים אבל הנחה חשיב מחשבה. ועל זה הקשית. דוקא לטהר בעי שינוי מעשה. אבל מעשה תחילה אין צריך שינוי מעשה דוקא. ועל כן הזריעה הוה שפיר מעשה שלא יוכל מחשבה לבטלו. והבאת ראי' לזה ואינה כלום כמו שיבואר. כתר לי זעיר.