אבני נזר אורח חיים קג

למדנו שהטעם משום שבטל אל הקרקע שמחובר בו. ואינו אוכל כמו הקרקע שאינו אוכל. וזה טעם צמקו או נתלש רובה. הואיל ואינו יונק ממנו. שוב אינו בטל אליו: ה) וכעין ביטול זה דרשב"ם. ביטול זרע שנזרע אגב ארעא בבא מציעא (דף נ"ז.) בחטין שזרען ועדיין לא השרישו עבר עליהם העומר מהו למנקטנהי ומיכלינהו בעינייהו דשמא בטלינהו אגב ארעא ולא שרינהו עומר. והיינו דבטל אל הקרקע ולא חשוב עוד חטין. וגם לא השרישו שיחשב התחלת תבואה החדשה: ו) אשר הקשית מזרועים ועומדים. אינו כלום שגם זרועים ועומדים אינם אוכל: ז) אשר הקשית מירושלמי ערלה פרק ג' הלכה ו' דמבעי' לי' בדלעת אם תטבול למעשרות. ועוד מבעי' לי' לענין טומאה. ופשיט לי' מדשמואל תאנים שצמקו באיביהן כו' דמטמא טומאת אוכלין. והמפרש פי' באיבעיא אם תטבול. אם חשיב מחובר ואינו טובל או תלוש וטובל, ולפי דבריי צמקו לכל מילי חשוב כמחובר (לבד לענין טומאת אוכלין וסכך] כמו לענין שבת. היה לו לפשוט גם בעיא זו מדשמואל דאינו טובל: ח) אני אין לי ירושלמי אלא עם פי' הפני משה. והגי' אינה צמקה רק שלקה באבי'. ופי' הפני משה דמבעי' לי' אם השליקה טובל. דאש קובע או דילמא הואיל ומחובר הוא אינו טובל. ופשיטא לי' דשליקה כצימוק דשוב אינו יונק. ועל כן לענין טומאת אוכלין פשוט דמטמא, אבל לענין טובל פשיטא לי' דהוה כמחובר. [והוא כדבריי] ומכל מקום מבעיא לי' דאפשר טובל. ונראה פירושו לפי פרש"י קידושין ס"ב: בטעם אין תורמין דאינו ראוי לדיגון עיין שם בריטב"א. וזו דאש קובע כמו מירוח והוי דיגון ממש יטבול. מכל מקום מדברי ירושלמי ההוא ראי' לדבריי. סימן פד. להרב ר' אליעזר נ"י. א) מה שכתב על מה שכתבתי בס"ק כ"ד בספק מחובר למאן דאמר ספק דאורייתא התורה לקולא מותר לתולשו אף מדרבנן. דאפילו ימצא מחובר באמת יחשב מן התורה מתעסק ויפטור ואין כאן איסור מן התורה רק מדרבנן. ובדרבנן תולין שתלוש הוא ומותר. ועל זה הקשה כבודו מפרדות שאי אפשר להכיר בהם איזו מין אבותם ואיזה אמותם אסור להרביע זה עם זה. שמא זה אמו ממין זה, וחשיב מין זה דאין חוששין לזרע אב והשני אמו ממין אחר, וקשה למאן דאמר ספק דאורייתא מן התורה לקולא יהא מותר מן התורה דשמא שוים. ואפילו באמת אין שוים מתעסק הוא ופטור. ובדרבנן נתלה לקולא ששוים ויהי' מותר לגמרי. עוד הקשה מרבי יהודה דאוסר בגרירה דבר שאינו מתכוין ואינו אלא מדרבנן דמן התורה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת כמו שכתבו רש"י ותוס'. ואם כן הוי ספק דרבנן שמא לא יעשה חריץ עד כאן דבריו: ב) ובאמת קו' כאלו אין צריכם תשובה. דאף דהכלל ספק אחד בדרבנן שנים בשל תורה מותר. מכל מקום מצינו לפעמים דברים יוצאים מן הכלל כמו שכתב המרדכי פרק החולץ והובא בפר"ח כללי ס"מ ס"ק י"ח. ואוסיף אחת טמטום אינו מוציא את מינו במגילה. ויהי' אלו שהביא כבודו כיוצא בהם ג) אך באמת מפרדות לא קשה מידי דבהרבעת כלאים ספק אסור מן התורה אפי' לרמב"ם. שהרי הסכמת אחרונים והחכם צבי מכללם [ואדמו"ר זצ"ל מגור אמר שהוא המאמר הנכבד מכל ספר חכם צבי] שכוונת הרמב"ם שכל מה שנכתב בתורה כוונתו ודאי ועל כן בקרבן שנכתב בתורה שיהי' תמים צריך שיהי' ודאי תמים. וע"כ הרבעת כלאים דנאסר מקרא דחקותי שחקקתי לך כבר דכתיב למנהו. ובתוס' חולין (דף ט'.) הוכיחו דמקרא דלמינהו נאסר כלאים. ובתוס' סנהדרין (דף ס') דאפילו למאן דאמר אין בן נח מוזהר על הרבעה והרכבה. מכל מקום לישראל נאסר מקרא דלמנהו. אם כן צריך שיהי' ודאי למנהו. ואף דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ודאי כלאים דוקא. היינו לחייב מלקות צריך ודאי דקרא דלמנהו הוא לאו הבא מכלל עשה. ואף דכתיב את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך השמר דעשה עשה: ד) ואשר הקשה מרבי יהודה דגרירה, מי יימר שאינו קרוב לאיסור יותר מלהיתר. ואף בלא חידוש שלי דאף שאין לו מחשבה הי' ודאי אסור מן התורה כיון שע"י הספק נעשה דרבנן מחמת מתעסק חשיב ספק דרבנן. אך אף אם לא תאמר כן. הלא מפורש בגמרא ורש"י (דף מ"ו:) דגרירה הוי חופר כלאחר יד. ואם כן בפשטות הוי ספק דרבנן. ושבות כלאחר יד קיל משאר שבותים כנודע. ועל כרחך תאמר כמו שכתבתי או כדברי המרדכי או שקרוב לאיסור. ועיין בדין קרוב לפסיק רישא אם יחשב פסיק רישא באגלי טל מלאכת חורש סק"כ אות י"ב ס"ק כ"ב אות כ"ז ובתשו' ריב"ש סימן שצ"ד דאף שיזדמן להתיר באופן זר עדיין חשיב פסיק רישא. משמע משום רוב לאיסור לבד לא חשיב פ"ר. ויש לומר אף גרירה כיוצא בה שרוב פעמים עושה חריץ ולא הוי ספק דרבנן. ומכל מקום מותר לר"ש דלא חשיב משום זה פסיק רישא: סימן פה. להרב ר' צבי יהודה נ"י. א) אשר רצית ליישב הקו' מס"ק כ"ד אות י"ב מזה עוקר וזה מניח דאינו אלא דרבנן דאף דילפינן מקרא דכתיב גבי חטאת. אם כן מתעסק נמי יהי' רק דרבנן, וישבת על פי דברי תוס' פרק המצניע שכתבו בהא דלמעוטי זה עוקר וזה מניח וזה לשונם וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שני' לא צריך קרא אלא אהוצאה דהוה אמינא אהוצאה והכנסה קפיד קרא אפילו בלא הנחה. ועל כן גלוי מילתא היא דחיוב תלוי בהנחה עד כאן תורף דבריך. עדיין אינו מיושב כל הצורך דאכתי יש לומר דלא מיעט בלא הנחה רק מחטאת: בא ועלה בדעתי לומר על פי יש מפרשים שבריטב"א באוכל נבילה ביום הכיפורים פטור אף אם נתנבלה ביום הכיפורים, דמכי אכל כזית נתחייב משום נבילה וחיוב יום הכיפורים אינו אלא בכותבת.