אבני נזר אורח חיים קב

ואף דשעה שנח בידו בלי שום תנועה הפסק בין עקירה והנחה ושני כחות הם: ג) אך דברי הש"ס משום דמכח עקירה ראשונה הי' במקום אחר ממה שנח עכשיו על ידי שרץ וקיבלה. ע"כ הם מעשים מחולקים. ועל כן יש לומר דכשני בני אדם דחי. או דילמא דסוף סוף מכחו לבד נעשה המלאכה וחייב. ובנידון דידן לא שייך זה כלל: ד) בס"ק כ"ב אות ד' תרצתי על פי דברי הרע"ב שחילק משום דבין המטות הוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות. והתפלא עלי למה לא הבאתי דברי רמב"ן דהיתר ר"ג משום דשא"מ. דברי רמב"ן הבאתי והבאתי. אך דברי הרע"ב הבאתי משום דעיקר קושייתי על תוס' סנהדרין דמדמי לי' לגודלת ופוקסת. ושם חכמים אוסרים משום שבות. והרי התוס' סבירי להו דמכבד לא דמי למרבץ ואסור אף למה דקיימא לן כר"ש. ובפסחים ביארו משום דמכבד הוי פסיק רישא על כן הבאתי דברי הרע"ב: סימן פא: להרב ר' שלמה דוד נ"י א) מ"ש בס"ק כ"ז ראי' לדברי הריב"ש דלא גזרו רובו אטו מיעוטו. מריש פרק כל הצלמים דלא גזרינן בצלמים שמרוב המקומות אטו צלמים שממקום הנעבדין פעם אחת בשנה, וכן מהא דלא גזרינן בכל הימים טובים לעשות שני ימים אף בארץ ישראל אטו ראש השנה. כמו שגזרו לדידן בחג השבועות. והקשה כבודך מריש ביצה דגזר רבה ביו"ט דעלמא אטו יום טוב שחל להיות אחר השבת ובכל שבתות השנה אטו שבת אחר יום טוב עד כאן דבריך: ב) דברי ריב"ש אינם אלא במכבד. שאף באינו מרוצף אינו אלא שבות לא גזרינן ברוב מרוצף משום חיזוק הגזירה דאינו מרוצף. ואפשר שאם לא הי' אפשר לגזור באינו מרוצף לבד לא היינו גוזרין כלל. שאין בדין לאסור המרובה בשביל המיעוט. וזה הטעם שאין גוזרין כל הימים טובים אטו ראש השנה. שאף ראש השנה יום טוב שני דידי' אינו מן התורה. דרוב השנים אין אלול מעובר. ועל זה סומכין ביום הכיפורים במקום שאין השלוחין מגיעין. וכן צלמים אף מקום שעובדין פעם אחת בשנה שמא עדיין לא נעבד שעדיין לא הגיע זמנה. ואף שע"ז של גוים נאסר מיד. היינו בשעיקר עבודתה לע"ז. אבל הצלמים עיקרם לנוי עשויות כמו בשאר מקומות. וכיון שספק הוא מדאורייתא מוקמינן לי' אחזקת היתר. וכיון שאינו אלא מדרבנן לא גזרינן בשאר מקומות אטו אותו מקום. אבל ביצה ביום טוב שאחר שבת או שאחר יום טוב דמן התורה. שוב אין חילוק בין מרובה למיעוט: ג) וקצת ראי' משניות לעריות שהשניות יותר מגופי פריות. דערוה מן התורה אמו. שניות דידה אם אמו ואם אביו. וכן בשאר עריות. אך יש לדחות דהתם כל אחת מיעוט. ואם לא הי' גוזרין באם אביו מכל מקום הי' גוזרין באם אמו דיחידה היא. ושוב גוזרין גם באם אביו דיחידה היא. אך עיקר החילוק נכון: סימן פב. מלאכת קוצר להרב ר' צבי יהודה נ"י: א) מ"ש בס"ק כ"ב אות ח' בטעם פסול מחובר בסוכה דפרש"י מקרא דכתיב באספך מגרנך. ופרשתי הטעם דוקא תלוש הראוי לאסיפה ואזיל רש"י לטעמי' בקידושין ס"ב: בטעם אין תורמין במחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה ופרש"י משום דכתיב דגנך מידי דמידגן, והקשו תוס' דהא קודם מירוח תרומתו תרומה. ופי' ריטב"א משום דבתלוש ראוי לדיגון הכי נמי בזה. וכתבת שאף התוס' יודו בסוכה לדרוש מה שאתה מאסף. רק בתרומה קודש בעי שינה הכתוב לעכב: ב) הנה לחלק בין סוכה לתרומה בפשטות יש לומר דגנך דתרומה רק שיתחייב בתרומה ויעשה טבל. רק הוכחתי כיון דתוס' לית להו החילוק בין ראוי לאינו ראוי. אם כן בסוכה נמי דבעי מאוסף ממש. והא הדלה עלי' הגפן וקצצן כשרה. אף שהגפן תחתיתו מונח בשדה ואינו מאוסף כשר. אם כן מחובר נמי יוכשר, רק לרש"י ניחא דמחלק בתלוש משום דראוי לדיגון. הכי נמי תלוש ראוי לאסיפה. אך לתוס' אי אפשר לומר כטעמו של רש"י. שכתבו (דף ט') משום שאינו דומה לפסולת גורן ויקב. פשטן של דברים דבמחובר עדיין לא הופרש הפסולת שאין דרך דישה במחובר. מכל מקום דוחק הוא. והריטב"א ביקש לו טעם אחר: סימן פג. לר' מרדכי נ"י: א' במ"ש במלאכת קוצר ס"ק כ"ב [וכן במלאכת גוזז סק"ז] בדברי רשב"ם בבא בתרא דמחובר שאינו מקבל טומאה משום שהוא בטל לגבי הקרקע וכתבת שגם ברש"י נדרים משמע כן שהטעם משום דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: ב) אינו כן. וענין כל המחובר לקרקע כו' לאו משום דבטל הוא אל הקרקע כמוהו. אלא דהוא עצמו דינו כקרקע. שהוא גוש אחד עם קרקע עולם. והוא עצמו נחשב קרקע עולם שהכל גוש אחד. מכל מקום משום זה לא הי' נחשב אין גידולו מן הארץ. דמה בכך דקרקע הוא. מכל מקום קרקע זו גידולו מן הארץ: ב) ואני למדתי מרשב"ם שהוא משום ביטול הואיל ויונק מן הקרקע הקרקע עיקר והוא טפל ובטל אליו ודינו כמוהו. על כן חשוב אין גידולי מן הארץ כמוהו: ד) ותדע לך דבית דינו כקרקע לענין אונאה ושבועה ועיין בש"ך חושן משפט סימן צ"ה. ואין קרקע הבית עיקר והוא טפל. אדרבה הבית עיקר. וכמה דינים בבית שאין בקרקע שתחתי'. מזוזה ומעקה ובתי ערי חומה ובתי חצרים. אלא שבית עצמו נחשב קרקע וגזירת הכתוב שאינו מטמא כהאי גוונא. ומים קודם שנתלשו גם כן אינם מקבלים טומאה. אבל מרשב"ם