אבני נזר אורח חיים קא

דמפרש רבה משום מקיים אין צריך לאוקמי בהדי דחריש מחפה ואין כאן זורע. זה אינו קושיא. דבסוף הסוגיא בריטב"א דיבור המתחיל האי תנא איסור כולל לית לי' זה לשונו והקשו בתוס' נהי דתי'. הא דשבועה. איך יתרץ אידך פירכא דקוצץ בהרתו כו'. ותירץ דלא חשש תלמודא להא דאף על גב דתני יש [חמש צריך לומר] שמונה ולא אמרינן תנא ושייר כדאיתא לעיל שאני התם דהוי מידי דיום טוב. וכיון דאיירי ביום טוב אית לי' למיתני כל לאוי "דאפשר" מיום טוב עד כאן לשונו. ואם כן אף על גב דמתני בלא חיפה בהדי דחריש. היא גופה קשיא לתני שחיפה בהדי'. ויהי' לאו יותר. דהוה לי' למתני כל לאוי דאפשר מיום טוב. ובודאי כוונת ריטב"א במילת דאפשר. ליישב מה שהוקשה למעלתו דאימא לרבה שלא חיפה וחיוב משום מקיים. על כן כתב דמכל מקום אפשר בשחיטה: ג) מ"ש דעל זריעה וזמירה לא יתחייב אלא מלקות אחת דאין חילוק מלאכות לשביעית. ליתא דהא תרי לאוי נינהו ובודאי חייב שתים. וריטב"א לא אמר אלא בזריעה וחרישה דאין בחרישה לאו בפני עצמו: ד) מה שהקשית מנא לי' לש"ס דבצירה אתא ללמוד דלא מחייב על תולדות דלמא לחיובי תרתי אתי. על כיוצא בזה משני הש"ס פסחים (דף כ"ד:) כל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי אף דהקו' הי' שילקה שני מלקיות כמו שהביא הש"ס הדמיון מאכל פיטותא. ועיין רמב"ן ס' המצות שורש תשיעי מה שהשיג מסוגיא זו על הרמב"ם. מכל מקום משני הש"ס כן: דברי הדו"ש דודך הק' אברהם. סימן עט. להרב ר' צבי יהודה נ"י. א) במ"ש בס"ק י"ב אות כ"ג דהוצאה מרשות לרשות בלא עקירה וגם בלא הנחה שלא הי' לא זה ולא זה אין ראי' שיאסור אף מדרבנן וכתב מעלתו שיש ראי' מתוס' מכלתין ג' שהקשו אמאי לא פשיט דעקירת גופו כעקירת חפץ מהא דתנן לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא ואי לאו כעקירת חפץ הא לא מצי למיתי לידי איסור דאורייתא. ויש לומר דאפילו הכי אסרו רבנן. ולשיטת ר"י דמיבעיא לי' גם לענין הנחה, נמצא דאי לאו כעקירת חפץ הנחת גופו נמי לאו כהנחת חפץ דמי. והוי הוצאה בלא עקירה ובלא הנחה*) ואף על פי כן אסרו רבנן. וכיון דהכי סלקא דעתך מהיכי תיתי נאמר דאליבא דאמת דכעקירת חפץ דמי חזר מסברא זו: ב) זה אינו קושיא דאם כן יקשה לרבא (דף י"א) דלא גזר גזירה לגזירה הא למה דסלקא דעתך לאו כעקירת חפץ ואפילו הכי אסרו רבנן על כרחך גזרינן גזירה לגזירה. ולמה נאמר דאליבא דאמת לא גזרינן גזירה לגזירה. ע"כ הא לאו הוכחה: ג) ועוד דבתוס' שם (ע"ב) דיבור המתחיל הי' טעון אוכלין מבעוד יום והוציאן משחשיכה חייב. וכתבו תוס' בעמד לפוש איירי דבלא עמד לפוש לא בטלה עקירה ראשונה ונקט מבעוד יום דאי משחשיכה לא הוה שמעינן מידי דאפילו אי עקירת והנחת גופו לא הוי כעקירת והנחת חפץ חייב משום עקירה ראשונה. והנה שם ברש"י דיבור המתחיל מבעוד יום דאי שדי לי'. דעקר מערב שבת והניח בשבת דומה לשנים שעשאו. ואם כן היוצא במחטו [שעליו מבעוד יום] בשבת אפילו בלא עקירה והנחה בשבת מכל מקום אסור משום עקירה שמערב שבת [לא זכיתי להבין דמאחר דאין כאן הנחה בשבת מהיכא תיתי לאסור העקירה דמערב שבת. ורש"י דמדמה לשנים שעשאו הוא רק כשהניח בשבת. המגיה]. לפום סברא דהשתא הנחת גופו לאו כהנחת חפץ ד) ואין לפקפק כיון דשנים שעשאו דרבנן והוצאה בלא הנחה דרבנן יחשב כעין גזירה לגזירה. ליתא דרמב"ן פ' המצניע המוציא חי לכרמלית אסור מדרבנן. אף דחי לרשות הרבים דרבנן וכרמלית דרבנן. והכי נמי בזה. ועל כן אם יצא בשבת במחטו שעליו מבעוד יום אף עקירת והנחת גופו לאו כעקירת והנחת חפץ יאסור מדרבנן ואסרו חכמים מבעוד יום גזירה אטו משחשיכה כדברי תוס' דמכל מקום אסרו חכמים: סימן פ. להרב ר' אליעזר. א) בס"ק י"ג אות י"ג כתבתי שהי' נראה להכריע [מעלתו כתב בשמי הכריע. ואני לא איש דברים אני להכריע בין הראשונים. בפרט בזה שבאות ט"ו הבאתי ראי' מירושלמי להיפוך] כדברי המאירי דאיסור מחמר משום לתא דבהמה. דאי משום לתא דידי'. מה משני הש"ס מניחו עלי' כשהיא מהלכת ועושה הוא העקירה. למה לא יצטרף המעשה שעושה על ידי הבהמה למעשה דידי' שיהי' איסור על כל פנים כאילו עשה הכל על ידי הבהמה. וכת"ר הביא דמיון משני כחות באדם אחד. בפרק קמא ה': ב) הנה דברי הש"ס צריכין ביאור. הלא כל הוצאה כל פסיעה כח בפני עצמו. ואם תאמר כיון שהכל הילוך א' חשיב הכל בת אחת. אף אם נסבול דוחק זה. הלא אם עמד לכתף באמצע חייב אף שנתחלק ההילוך ובודאי שני כחות הוא. ובתוס' (דף ג':) דיבור המתחיל הי'. בטוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש לא הי' משמע מידי, דאפילו אי עקירת גופו והנחת גופו לא הוה עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה עכ"ל אף שיש הפסק בין עקירה ראשונה השעה שעמד לפוש ובודאי שני כחות הם. ושם בגמרא משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת. ואף שהחפץ נח בידו שהוא מקום פטור. כתבו תוס' עירובין כ' דמה שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור עיין שם היטב.